ימים נוראים

ויום רביעי ערב יום השואה
ומראות זוועה
ניבטים מהמרקע
מבעוד שקיעת החמה,
עוד לפני יום השואה.
וכל היום הזה
הרדיו לא מרפה
נפתח על ידי-בעצמי
ונסגר שוב בכפיתיות -
כרויה האזן מחד
ונאטמת
במין מחזוריות,
כאילו להעביר
את הרעה
מעדות - לשמועה
משמועה -לזוועה הבאה.
ושוב להשתיק
ה"דבר" הנורא!
ואז מגיעה השעה
בה שוקעת החמה
ואצלינו בבית מוצגים
הטלאי הצהוב במסגרת -
ונר הזיכרון לנשמה
כבר "מודלקה"
הנשמה –שלשמים עלתה
ועומדת אני
בוהה ובוהה
דקה ארוכה
ולא תמה המחשבה..

ובטלויזיה הטכס
והדמעות –חונקות
והשנה –
בסימן "הילד היהודי שהוחבא"
אצל נוצרים או במנזרים
ואני שואלת :"איך" אלוהים
"לא נהיה הכאב - קהה
עם השנים"?
עברו הרי כבר
חרפים שישים !
ושוקעת החמה
ומסתיימת היממה
ולמחרת-ערב שבת
שוב עיתונים עבים
מלאים סיפורים.
על גבורות -וזוועות
על עוללים וישישים
על אמהות ואבות
על הסבל והנוראות
ביערות ובגטאות.

על אניות מפליגות שעברו
עוד" שואה"
בדרכם לעתיד
למדינה חדשה !
על מחלות- על רעב
על אכזריות של קולטים
על ארץ ישראל
על שנת 1948
במלחמתה החדשה
על הזכות למדינה
שלא יכלה להתמודד
עם עולים פליטים.
והמשך הסיפורים
שלא הספיקו
להכניס לעיתונים
בימים הקודמים -
על צוררים מחד
ומאידך -
חסידי אומות עולם
שבגן עדן - מקומם
אם יש להם "מזל"
אם יש דבר כזה בכלל.
ואני נושמת ונושפת
כל נשימה וכל נשיפה
שטחית ולא עמוקה
מתאפקת מבפנים,
ונחנקת לסירוגין
מפני הדמעות
החונקות -התקועות
שלא יכולות לצאת עוד...
כך ימים שלמים
והנה סוף סוף
הגיע יום ראשון
שני –שלישי
ופתאום בא יום רביעי
יום הזיכרון לחללי מערכות
ישראל !
שוב צפירה גם דומיה
שוב סיפורים מצמררים
גם בכי וכן זוועות
ואני עוד לא מוכנה ready
- לזאת
כי עוד לא נשמתי
לרווחה
כי עוד לא הספקתי
לנשום דיה

ועוד הדמע אותי חונק
על ידי הרגשות שליבי זועק !
ושוב חרש אני בוכה
ושוב איני ישנה
ןאם כן אני ישנה
אזי מופיעים חלומות זוועה
ואני רוצה להיות
כמו כלם גיבורה
ואני רוצה להיות
ואיני עדיין יכולה !!!