נכתב בתוך סערה

ברקע הרדיו מספר על רועי קליין ז"ל שקפץ על הרימון כדי להציל את חבריו ואני דומע ואיני יכול להפסיק. די, אני אומר לעצמי, די, ערפל הדמעות מקשה על הכתיבה.

אני נאנח ונשען לאחור. עוצם את עיניי. הנה הם עוברים על פניי. נועם, אליעזר ומאיר חניכיי. אלדד ודוד תלמידיי. אורן, איציק, מרדכי ודוד חבריי ואחרים. כולם עוברים. כל אחד בחיוכו כמו שזכרתי. הם רבים כל כך. כיצד אפשר להמשיך כך? אני מילא. אך הוריהם, אחיהם, כמה זועקת שתיקתם. חלקם כבר לא בין החיים. הם נמצאים בין הבנים האהובים. הגעגוע נשא אותם אל בין זרועותיהם החסונות.

ומי שנותר, הגעגוע הותירו חושק רק במבט, בחיבוק, וכואב.

כך כל שנה. השנה הצטרפו לי עוד שניים.

דמותו של בני עוברת על פניי. בקיץ הקרוב הוא יתגייס. כבר עכשיו הוא מגלה גבורה. מבקש להעלות פרופיל כדי להתאים. אני מבקש לצעוק לו: לא!!! ואיני יכול.

תוך כדי כתיבה, אני פורץ בבכי ואיני יכול להפסיק, איני יכול להפסיק. אוףףףף איזה רגשן אני, מיילל לעצמי.