החדר

אור בוהק בקע מהרווחים הספורים שבין הקרקע לדלת, העניק אשליה לעולם אחר, חיזק את התחושה שאין מקום שרע בו יותר מאשר בעולמי.

ניסיתי לאחוז בידית ולפתוח את הדלת. אפילו הכוויה שסבלה ידי לא גרמה לי לעזוב. חשבתי שהחום חייב להגיע ממשהו כל כך טוב,שהוא שורף עד מוות.

לא החלשתי את האחיזה, רק חזקתי את סיבובי הידית, החום היה רב כל כך, שהידית הפכה לחלק מגופי.

ניסיתי לפרוץ את המנעול. בעמל רב הצלחתי למצוא מקל בחשיכה הכמעט מוחלטת. תקעתי אותו בחור המנעול, ובמיומנות אדירה של יד שמנסה לרמות את המנגנון הייחודי ועין שמבקרת את המלאכה, ניסיתי לפתוח את הדלת. אפילו האור העז שבקע מפתח המנעול וסינור את עיני, לא גרם לי לנטוש את מקומי.  חשבתי שהאור חייב להגיע ממשהו כל כך טוב, שהוא מעוור עד מוות.

לא הפסקתי לשחק עם המנעול, רק תקעתי את המקל עמוק יותר ויותר, האור היה בוהק כל כך, שעיני אינה רואה עוד.

ניסיתי לבועט בדלת. את כל כוחי השקעתי במכות מדויקות ומהירות על מנת לעקור את הדלת ממקומה. ההתנגדות העצומה שרגלי נתקלה בה עם כל מכה, לא גרמה לי לעצור. חשבתי שהכוח חייב להגיע ממשהו כל כך טוב, שהוא שובר עד מוות.

לא ויתרתי על הבעיטות, רק הגברתי את עוצמתן, הדלת הייתה חזקה כל כך, ששיתקתי את רגלי לגמרי.

קרסתי על הרצפה, ידעתי שבזבזתי את כל כוחותיי, חשבתי שמה שמאחורי הדלת חייב להיות כל כך טוב, שהוא שווה את המוות.

בשאירית כוחותיי הרמתי את ראשי, עיני, היחידה שרואה, קלטה מתג קטן על הקיר, הדלקתי אותו, ואז גליתי שהאור בחדרי בוהק לא פחות.