לחזור הביתה

בזמן האחרון יש לה נטייה להתייצב מולי בדיוק כשאני מקרבת את כוס הקפה האדומה לשפתיים, מספיקה להריח את הסם המעורר ומשתוקקת לטעום. בדיוק ברגע שבין ההסנפה ללגימה המיוחלת מתחיל הבכי. בהתחלה יש מרווח של כדקה בין יללה ליללה. אז אני עוד מאמינה שאולי אספיק לשתות את הקפה שלי הבוקר. מהר מאוד זה מתגבר, אני מנסה לנהל משא ומתן. אני מבטיחה שנצא ונלך אפילו עד לגן רק "תני לי עוד כמה לגימות, בבקשה..." היא מקשיבה, שוקלת בדעתה (מטה את ראשה הצידה) ומחליטה שלא. "טוב, נו" אני קמה בכעס, לבושה בסמרטוטי הלילה שלי. היא כבר מבינה מה קורה ורוקדת את ריקוד הניצחון שלה. אני יודעת שאין לי עוד הרבה זמן, מחפשת במהירות משהו לדרוך עליו, משהו לכסות את הזוועה, שקית בלי חורים לאסוף תוצאות ו"יאללה, נו". רק בחוץ אני מגלה שאני לובשת כפכפי אצבע עם גרביים ומעיל פליז בשיא החום.

היום היא תפסה אותי ביום רע במיוחד, כבר כמה זמן שממש כואבת לי כרית כף הרגל. אני יודעת שזה נשמע כמו המצאה פלצנית אבל באמת שכואב לי ואף אחד לא מתייחס אלי. אני בטוחה שבסוף יגלו שזו מחלה ממש קשה שאם היו מגלים אותה בזמן עוד היה אפשר לעשות משהו אבל יגלו אותה כשכבר יהיה מאוחר מידי. אני אמות בגלל כרית כף הרגל. לפחות אז כולם ירגישו רע עם עצמם. "היא באמת אמרה משהו... איך לא התייחסנו אליה?" הם יצקצקו וינידו את ראשם מצד לצד בוהים במצבה שלי.

אז היום אני צולעת לי על הבוקר עם פליז וכפכפי אצבע עם גרביים. היא מוציאה אותי לסיבוב שלה. משוטטת לה בין החנויות במרכז המסחרי הקטן ליד הבית בו גדלתי. כולם כבר מכירים אותה ומברכים אותה לשלום, היא נעצרת ומברכת בחזרה,  גם אותי הם מברכים ואני רק רוצה לקבור את עצמי במקום, אולי כדאי שאמות כבר עכשיו מכרית כף הרגל הזאת.

אנחנו מגיעות לגן. אני מסתכלת עליה רצה לחופשי ומתחננת שתעשה את זה מהר. פתאום אני מוצאת את עצמי על הנדנדה, כף הרגל לא כואבת כשלא דורכים עליה. אני מתחילה להתנדנד, היא מסתכלת עלי לרגע ועוזבת אותי לנפשי. זה ממש כייף, איך לא עשיתי את זה עד היום? אני מתנדנדת בשיא התנופה, תענוג. אני חושבת על כל הפעמים שהייתי פה עם ע. ישבנו על הספסל ממול הנדנדות. הוא בטח לא היה יודע מה לעשות אם הייתי קמה ומתחילה להתנדנד. הוא היה מדכא אותי ישר במבוכה שלו, ברצינות שלו. הייתי מרגישה מטופשת.  זה היה כל כך מזמן. מעניין איפה הוא היום. הוא בטח לא היה מנחש שאני שוב פה. אם היה פתאום רואה אותי כך מהצד, מה היה חושב? היה מבין מה עובר עלי? היה חושב שהשתניתי?

אני כל כך שקועה במחשבות על ע. בדרכנו חזרה הביתה שכשחולפת לה מכונית לידי ובתוכה ב. זה לא כל כך מפתיע אותי. ב. היה עוד לפני ע. הרבה לפניו. ב. גם רשמית לא נחשב חבר שלי אבל לפי דעתי הוא היה מערכת היחסים הזוגית הראשונה שלי. ככה ב. פוגש אותי עם המחלה האיומה בכרית כף הרגל, הסמרטוטים וכפכפי האצבע עם הגרביים. הוא בדיוק משפץ את הבית של הוריו ונראה בהתאם אז אני לא מרגישה כל כך נורא. כשאני רואה אותו אני נזכרת שחשבתי לא מזמן על הפעם האחרונה שנפגשנו. גם זה היה מפגש של שנים אחרי. נזכרתי שהוא אמר שאני חייבת לו נשיקה עוד מאז ואני לא ידעתי על מה הוא מדבר. עם כל הזכרונות מפעם זה מרגיש לי מאוד טבעי לדבר איתו למרות שהפעם האחרונה שדיברנו היתה לפני 9 שנים. הוא בדרך לקנות צבע והיא כבר מכשכשת בזנב שנמאס לה להיות פה איתי ועם מישהו שהיא לא מכירה. הוא שואל אם אפשר להיות בקשר, הוא נמצא פה בסביבה בתקופה הקרובה. אני נותנת לו את הטלפון ברצון. אחרי 3 שעות הוא מתקשר ושואל אם בא לי להפגש בגן. אני יודעת בדיוק באיזה גן. כשאני באה לגן הוא מחכה לי על הנדנדה.