אפריל 2007
" חדר 306"\ענת
חמלה הוא הרגש השנוא עלי ביותר, בכלל כל מה שקשור לרחמים. כאילו מישהו מנסה לסחוט ממני משהו, שאין לי שליטה עליו. כך הרגשתי בפעם הראשונה שפגשתי את דורית.
הנה שוב הבוקר מפציע, שוב אני לובשת את החולצה הלבנה ועונדת את המטפחת הכחולה – המדים החדשים של העירייה כפי שניצתותי, הפנים החדשות של העיר, הם אמרו, חייבים את יודעת.
האמת שזה פתר המון בעיות, כבר לא צריך לחרוש את הארון כול בוקר ולהחליט מה ללבוש היום?
היום אני אלבש את הסיכה הכסופה עם הפרפר, את השיער האסוף לקוקו, גם כך הוא נראה נורא....
רות מביטה שוב שוב במראה ומדברת לעצמה, האם כך רציתי להראות לכשאגיע לגיל ארבעים.
"שוב אותו הליך, אני חייבת להספיק לקחת את ירון מהגן, יש לי תור למניקיורסטית בשעה 12:00 כך שעד 13:30 אני חייבת להספיק את הסידורים, ניפגש בערב ב" ספגטים" למטה במרכז המסחרי, את זוכרת רמת אביב ג' למטה, דן ישמור בערב על הילד, זה התור שלו אז אני חופשיה".
דורית סידרה את החולצה, ביד אחת אוחזת בנייד וקובעת סידורים להמשך היום עם החברה, וביד אחת מניפה את הבגדים מהארון, כן מתאים, לא מתאים, אומרת שוב ושוב לעצמה, מרימה את החזה, ( הוא עלה הרבה, 100 סיסי בכל צד ) שווה שכולם יראו אותו....
היא צריכה למהר, ולהספיק להגיע לעייריה, כדי לסיים את כול הסידורים, כדי שתהיה חופשיה בערב.
חדרה הקטן של רות, הפך עם השנים ליותר ויותר קטנה היא חושבת לעצמה, בעוד היא מביטה, או שאני גדלתי לרוחב , מניחה את התיק הכבד בחפצים מתחת לשולחן,
ואגפה את התריסים שייכנס קצת אור , עדיין לא החליפה את המנורה שנשרפה.
מוציאה את בקבוק המים והסנדוויץ' שהביאה מהבית ומניחה במגירה, מעניין איזה אוכל יחלקו היום במזון, היא מהרהרת לעצמה.
חדר 306, אומרת דורית לעצמה, איפה לעזאזל החדר הזה, צועדת על עקביה הדקים, " חדר 302" אומרת בקול רם, לעזאזל, אני אצטרף לבזבז את כול היום בחיפוש אחר החדר הזה ) mard לעזאזל ) אמרה לעצמה בצרפתית, ואז פתאום קלטה בזווית עין
חדר 306, גב' שולה כהן מנהלת לשכה .
היא נכנסה לחיי יותר נכון למשרדי, בחולצה צמודה קצרה, שופעת חזה, ומכנסי ג'ינס הדוקים, יש לומר גוף כשל דוגמנית.
עיניה שחורות כלילה ושיערה כאילו זה עתה יצאה מהמספרה, שפתיה המלאות מרוחות באודם המבליט אותם יתר על המידה.
ותיק לואי ויטון מונף על כתפה.
אני מביטה על לבושי, החולצה הלבנה פתאום נראתה לי מזעזעת ביותר, איזה יפיפייה ניצבת מולי.
"אני רוצה הנחה" צועקת באוזניי בקול רם.
אני מרימה את ראשי מהשולחן, מביטה עליה, מי זאת שצועקת בראש חוצות, כפקידה בעבר, והיום כמנהלת לשכה. במשך 20 שנות עבודתי במשרד פגשתי את כול סוגי האנשים, אך זאת הייתה מיוחדת במינה.
" סליחה, גברתי, איך צורך לצעוק, שבי בבקשה".
" לא אני אם חד הורית, מגיעה לי הנחה, ואני רוצה אותה עכשיו ומיד! אני רוצה שתתקשרי למנהל ותבקשי אותו לבוא לכאן ומיד".
עיני עדיין תקועות בחולצתה הקצרה והבטן החשופה,
ומעליה משתלשת לא פחות משרשרת עם אבן לב גדולה.
דורית החלה לטופף בציפורניה המשוכות בלק אדום בוהק, כשעל אצבעותיה ענודות טבעות, במין תיפוף טורדני ועצבני.
הרגשתי צורך עז לענות לה, מה היא חושבת לעצמה , זה שהיא אם חד הורית, נותנת לה את הזכות לעשות כרצונה, היא לא נראית לרגע אחת כמו מי שזקוקה לחמלה.
" גברתי היקירה" עניתי לה וניסתי לענות בקול שלא ישמע תקיף אך ישיר למדי.
" אנחנו יכולים לנהל שיחה זו יותר בשקט, מדוע לצעוק האם זה יקדם אותנו לאיזה מקום, עכשיו אימרי לי בבקשה את שמך?"
" דורית, ואני אם חד הורית" – מה היא חושבת לעצמה שיש לי את כול הזמן שבעולם אמרה בליבה דורית.
"כן, את זה כבר הבנתי, יקירה, אני מבינה שאת רוצה הנחה, האם כבר הגשת טופס בקשה"
" טופס בקשה?" ענתה בלגלוג מה.
" כן, הנה זה הטופס, אנא מלאי את הפרטים." הגשתי לה את הטופס. מסתכלת על ציפורני שזקוקות לפדיקור באופן דחוף ומיד הורדתי אותן מתחת לשולחן.
"אני ממהרת,התוכלי לעזור לי!" ענתה דורית בקול עדין, אחזה בטופס בחופזה, ונפנפה אותו מול עיני.
שתתחיל להזדרז, המשיכה דורית לדבר לעצמה.
" כן בוודאי." המשכתי לומר בקול רגוע.
" מלאי את הפרטים האישיים וכשתגיעי לפירוט הסיבה אעזור לך אני."
דורית מלאת ביטחון, מילאה את השדות הריקים בטופס במהירות רבה, ויש לומר גם במקצועיות, היה ניכר בה שהיא מכירה את הנוהל וזאת "העמדת פנים לשמה". אך אני המשכתי עם משחקה.
"את עובדת?" שאלתי אותה מנסה לפתח שיחה.
" לא, איך אני יכולה, מי יוצא לי אותו מהגן," והצביעה על השורה בה מילאה את פרטי הילד שלה. ענתה בכעס לשמע השאלה.
דורית התרגזה, איזה גברת חוצפנית היא לא מפסיקה לדחוף את אפה.
לא עניתי לה, פחדתי שתתחיל להשתולל, עד שהצלחתי להרגיע אותה.
דורית ממשיכה למלא הפרטים, ואז הגיעה לסעיף שבו הייתי צריכה לעזור אני.
דחפה את הנייר עלי ופתחה את פיה בשאגה אדירה.
"עכשיו תגידי לי מה לכתוב, הבטחת"
"כן, ספרי לי בבקשה, למה את זקוקה להנחה"
"אני לא עובדת, כמו שאת רואה, בעלי עזב אותי
לפני כשנה, אני גרה בשכירות, אני מאוד מסכנה, ובנוסף מקבלת דמי אבטלה, אני לא יכולה לשלם עבור הגן אני זקוקה להנחה".
עזרתי לדורית לנסח את הפרטים, מביטה בשנית בידיה המטופחות שלא ראו עבודה מעולם, והטבעת על האצבע מנצנצת אלי, אבן גדולה במיוחד".
רות החלה לחלום בהקיץ ולחשוב מתי תענוד היא טבעת שכזאת, אולי היא תבקש כזאת מתנה.
שוב הרימה את קולה עלי " אז מתי תהיה תשובה?"
" אני אחזור עליך תוך שבוע שבועיים, אמי העביר זאת לוועדה, וכשתהיה תשובה, אתקשר אליך, מה טלפון שלך?"
"רק רגע" עצרה דורית, " קיבלתי מכשיר חדש!" מכניסה את ידה לתוך תיק הלוואי ויטון, ונוברת בו,
ותוך שנייה מוציאה מכשיר פלאפון חדש, דור שלישי, בצבע ורוד צעקני.
אני בולעת את הרוק, ומביטה בשלי, שנראה זקן כבן 80 ליד הפלא הטכנולוגי של גב' דורית.
"איזה מין עולם הוא זה?! היא לא רצינית הגב' הזאת שממולי, רות חוזרת ואומרת לעצמה שוב ושוב.
"את רושמת" היא שוב צועקת עלי, " איפה את?"
ומחזירה אותי ממחשבתי שנדדה.
" המתיני רגע , הנה אני רושמת, אני אודיע לך, כשתהיה תשובה, ודרך אגב, גב' דורית לפני שתלכי , התוכלי לומר לי היכן את מסדרת את השיער היפה שלך, בשבוע הבא יש לי אירוע של הבת, ואני זקוקה לספר מקצועי, ושלך נראה לי בדיוק האחד!! אני רק מקווה שהוא לא יותר מדי יקר...."
כל הזכויות שמורות לענת
