"והדרת פני זקן" / עמירם פאל
אבי התעורר משנתו בבהלה. הטלפון צלצל נואשות. עדיין רדום קמעה, הוא הושיט את ידו אל השפופרת. בלי מחשבה, הוא הרימה והגישה אל אוזנו. הוא אפילו לא אמר ולו מילה אחת שתהיה מובנת לצד השני. כל שהצליח להוציא מפיו היה מעין המהום ישנוני, שנשמע יותר כמו "מה לעזאזל אתה רוצה באמצע הלילה?"
הקול שמעבר לקו חרק שאלה כלשהיא, משהו מעין: "זה אבי?"
עדיין בלי לחשוב, השיב אבי בחיוב.
רק עשירית השנייה לאחר מכן הוא הבין, שצריך היה לשתוק, להשיב בשלילה, הטוב ביותר, פשוט לטרוק את הטלפון. כי הוא הכיר את קולה של המדברת. הוא ידע לפתע מי זו.
הייתה זו אותה זקנה, שאבי פגש כמה שעות קודם לכן באוטובוס. היא עלתה תחנה אחת אחריו וכבר לא נמצא לה מקום ישיבה. מכל הנמצאים שם, היא בחרה דווקא בו ובטון מצווה אמרה לו: "פנה מקום בבקשה, ילד!"
הוא לא פינה לה מקום כמובן. גם בגלל עייפותו הרבה, אבל גם ובעיקר, בגלל אותו טון בו היא פנתה אליו. אילו ביקשה בנימוס, הוא ודאי היה מפנה לה את המקום ברצון. אולי הוא היה עושה כן אפילו אלמלא ביקשה ולמרות עייפותו. אבל כעת, לנוכח הציווי הגס, הוא בפירוש לא אבה לעשות כן. בעצם, הוא לא היה עושה כן כעת בעד שום הון שבעולם.
אבי זרק לה קצרות: "לא !" ואז הוא הציץ בעזות בעיניה.
זה היה המשגה שלו. העיניים הללו, כמו התפשטו לפתע ועטפו אותו, כל כולו. לשבריר שנייה הוא הרגיש את עצמו כטובע בבריכות העמוקות והשחורות הללו, שם אין סיכוי שימצאוהו ואז נותק המגע. אחד האנשים האחרים שישבו באוטובוס קם ממקומו והיא התיישבה.
כל זמן הנסיעה הרגיש אבי את עיניה של הזקנה קודחות בגבו בלי הפסק, קודחות בלי להרפות ולו לרגע.
וכעת הוא הכיר מיד את אותו קול חורק, מצידה השני של שפופרת הטלפון. הוא חפץ לקחת את תשובתו המהירה מדי, בחזרה, אך כבר היה מאוחר מדי. הוא גם לא הצליח כבר להסיר את האפרכסת מאוזנו.
קולה של הזקנה היה חרישי ועם זאת נדמה היה לאבי כאילו חודר הקול הישר לתוך מוחו, מתפשט שם לכל עבר, משכן עצמו בכל פינה. לא היה לו עוד שום מפלט מפני אותו קול נורא. חשכת הלילה גרמה לחושים להתרכז עוד יותר בשמיעה וכוחו של הקול שהגיע לאוזניו, היה כעת רב עוד יותר.
היא השמיעה משפט אחד בלבד, אך משפט זה הקפיא את הדם בעורקיו של אבי: "אתה עומד למות! כעת !"
אחר כך חזרה על סיומת המשפט האיום הזה בשנייה – כעת!
לאחר הפעם השנייה השתתקה האפרכסת שבידו, אך המלאכה כבר הושלמה. הוא הרגיש, ממש הרגיש פיזית, את ליבו פועם את הפעימה האחרונה ואחר כך עומד דום. הלב פסק לשאוב ולהריץ את הדם בגופו, החמצן לא הגיע יותר למוחו. השניות תקתקו באיטיות ואבי הרגיש את התאים במוחו גוועים מחמת החנק, מתים עקב חוסר חמצן, בזה אחר זה.
זיק מחשבה אחרון חלף במוחו בטרם מותו. זו הייתה פעולתו האחרונה של איבר, שעמד להיות מיד אחר כך חסר תועלת, הרהורו האחרון בשניית החיים האחרונה שעוד נותרה לו:
"הרי אין לי בכלל טלפון!".
כתה ד' בבית ספר ביאליק בחולון הייתה כולה עיניים ופיות פקוחים לרווחה ומרותקים. אפילו המורה הקבועה חן לא יכלה להגיב במשך דקה ארוכה מאד. איש לא העז לנשום בטרם היה בטוח שיעל, הסטאז'רית החדשה סיימה את הסיפור עד הסוף. לא היה שום ספק, אבי, התלמיד הפרוע ביותר בכיתה זו, כבר לא יחזור על מעשהו מהבוקר בדרך לבית הספר. בכל הכיתה הזו כולה לא יימצא מעתה ולו ילד אחד שלא יפנה מקום באוטובוס, לזקנה שתעלה אחריו.
סוף
