החלון פתוח

ערב אחד ישבו לשולחן, הוא והיא. היה זה בסוף פברואר, הרוח יבבה בחוץ, אבל במטבחו הקטן שררה חמימות נעימה. היא אמרה לו שיהיה להם ילד. הוא קפץ, החל להשתעל, וכשחלף השיעול הוא ניגש לעבר השני של השולחן, התקרב לכיסא שעליו ישבה מודאגת, והציע לה נישואים. הם ישבו מול הטלוויזיה מחובקים עד חצות ואף אחד לא העז לפצות את פיו.

בבוקר, במקום לריב, היא החליטה לדבר איתו ולהסביר שאינה יכולה לסבול עוד את התנהגותו. אך התוכנית לא עלתה כפי שרצתה: הוא ישב מולה ליד השולחן ולעס סלט עגבניות. היא ראתה את תסכולו, אך תסכולה שלה גבר עליה. היא אמרה לו שזה לא יכול להמשך. אמרה שעליו ללכת לטיפול ולנסות  להתגבר על החרדה שלו. היא אמרה לו הרבה דברים. אך הוא רק חזר ואמר שאינו יכול להתגבר כי זה חזק ממנו. זו חרדה שיונקת מתוך הילדות - הסביר לה - אני מצטער. הנושא לא חזר יותר.

ביום חם של תחילת הקיץ הם יצאו שניהם מביתו שביער. הלכו דרך היער ברגל עד שיצאו אל העיר, נסעו באוטובוס לתחנה המרכזית, עלו לקומה השנייה והביטו באוטובוסים. היא אמרה לו שתתגעגע אליו, הוא השיב בשתיקה כבדה. היא נטלה את תיקה ועלתה לאוטובוס שלה, שיסיע אותה לנמל התעופה. כשהתיישבה, הציצה מחלונה לבדוק אם הוא עדיין שם, אך הוא כבר לא היה שם. עצב הציף אותה, לא פתאומי אמנם.

היא סגרה את החלון בחדר, סידרה את המיטה לשינה ונשכבה. המלון היה עתיק והתקרה הייתה סדוקה. בגלל הבטן התופחת כבר שבועות שהיא נרדמת כשמבטה מופנה לתקרה.