איחור

א י ח ו ר / עמירם פאל

בשנת 46 לפני ספירת הנוצרים תיקן יוליוס קיסר, שליט רומי באותה תקופה, איחור קטן אך מרגיז שהיה קיים עד אז בלוח השנה. מסתבר שמידי שנה בשנה כדור הארץ מאחר בהקפתו את השמש, בכמה שעות. במקום 365 ימים לוקח לכוכב הלכת שלנו, כ – 365 ימים ועוד רבע יום בערך, להקיף את השמש. הלוח היוליאני הוסיף לפיכך, לחודש פברואר, אחת לארבע שנים, יום נוסף, הוא ה – 29 בפברואר.

בצורה כזו, יש לנו כיום שלוש שנים, שהן אמנם קצרות בכמה שעות, אך השנה הרביעית היא ארוכה יותר בכמעט יום שלם. אלמלא התיקון הזה, היינו מפסידים, שלא באשמתנו כמובן, ימים שלמים בחיינו, אך ורק עקב אותו איחור קטן של כוכב הלכת שלנו.

הייתה זו המישרה האחרונה, אך גם הטובה ביותר, שצביאל פזיזי קיבל אי פעם בחייו. הוא אף היה בטוח, שלא תהיה לו בעתיד שום מישרה טובה ממנה. במשך עשור שנים, הוא עבר ממישרה למישרה, הולך ומתדרדר באיטיות, בסוג העבודה ובמשכורת. לפתע הזדמנה לו המישרה הזו.

הייתה פעם תקופה בה פזיזי לא היה להוט כל כך לשמור על מישרה כלשהיא בה הוא עבד. הייתה פעם תקופה בה הוא היה בוגר אוניברסיטה צעיר ומצליח. הוא ידע אז, כי כל הדלתות פתוחות לפניו. לא היה לו כל ספק אז, כי אף אם יעזוב מישרה אחת, לא יעבור שבוע בטרם תוצע לו טובה ממנה.

הייתה אפילו מידה רבה של צדק במחשבתו – ידיעתו זו, אך הדבר היה כמובן, בטרם החלו האיחורים. ומשהחלו, השתנה הכל.

כמה זמן יהיה מעביד ולו הסבלן ביותר, מוכן להעסיק אדם המאחר באופן כרוני? כמה זמן הוא יהיה מוכן להמשיך בכך, כאשר העובד איננו מגיע בזמן, בראשית היום ובנוסף לכך הוא גם מאחר לפגישות באמצעו?

קשה למעסיק להחזיק אצלו לאורך זמן עובד, שהזמן איננו אומר לו דבר, שלזמן אין שום חשיבות עבורו, עובד שמאחר תמיד. וזה קשה עוד יותר, כשמדובר בעובד מבטיח אמנם, אך צעיר וחדש, שערכו עבור מעבידו הינו בגדר איכות עלומה עדיין, פוטנציאל בלבד.

אט אט החלו אכן המישרות אותן החזיק פזיזי, להתחלף. ויותר ויותר הן החלו גם להידרדר באיכותן ובתמורה שהוא קיבל בגינן.

 תחילה, הוא היה בטוח כמובן, שמדובר רק בביש מזל, מקרה רע ולא יותר. אבל מהר מאד החל שיגעון הרדיפה לפעם במוחו של הצעיר, המבטיח לשעבר והמפוטר דהיום.

והפרנויה מצידה, החישה כמובן את תחלופת המישרות ועימה גם את ההידרדרות. בהדרגה, החל פזיזי לחשוש ולאחר מכן אף להיות בטוח, כי יש מי שעומדים מאחורי האיחורים הללו שלו. אלמונים כלשהם מזיזים לו את השעון, דקה או שתיים קדימה, בדיוק בזמן הלא נכון עבורו. לא הרבה מדי זמן קדימה, בכדי שאחרים לא ירגישו, אך מספיק בכדי שיוכרז כמאחר. פעם, פעמיים, עשר, ולבסוף פיטורין.

לדוגמה, גם לאחרים קורה שהם מגיעים למקום כלשהוא בדיוק בזמן. במקרה כזה, לעיתים הם מקדימים בכמה שניות ולעיתים מאחרים. להם לא קורה מה שקורה לו. הוא מעולם לא הקדים בכמה שניות. הוא תמיד היה בצד הלא נכון של הזמן. אם היה סיכוי כלשהוא, שיאחר לאיזה מקום, הוא ידע שהסיכוי הזה אכן יתממש לגביו. לצביאל פזיזי לא היה מעולם "רגע אחרון." אם יכול היה להתקיים לגביו רגע כזה, הרי הוא תמיד היה מגיע בשנייה שלאחריו.

פעם אחת הצליח פזיזי, כמעט, לתפוס מישהו מ"הם". הוא הגיע בריצה למקום העבודה שעדיין העסיק אותו אז, נוטף זיעה אך מאושר. שעונו הראה כי נותרו לו עדיין עשר דקות תמימות. כל שנותר לו בכדי להגיע בזמן, היה לעלות קומה אחת ברגל. בעבר, הוא כבר מדד את משך זמן ביצועה של העלייה הזו. הוא ידע בביטחון מלא, כי היא נמשכת 31 שניות בדיוק. חצי דקה ועוד שנייה אחת וגם זאת, כשהמדידה נעשית בצעד מדוד ואיטי. לנוכח מירווח הזמן העצום הזה, שנותר לו, הוא אף הירשה לעצמו לצעוד בדיוק צעד שכזה, מדוד ואיטי ולא פזיז – מהיר, כהרגלו המאחר. הוא יקדים הרי, הפעם, בתשע וחצי דקות פחות שנייה. יש לו די והותר זמן.

כשהגיע פזיזי לקומה שלו, הוא ראה מעבר לפינה, ליד השעון שבאמצעותו צריך היה "לתקתק" את שעת הגעתו בכרטיס העבודה, צל. היה זה צל רגיל לכאורה, חבר לעבודה, שהקדים כמוהו ומחתים כרגע את הכרטיס. לא היה כאן שום מקום לדאגה. למרות זאת, לפתע היה חששו נורא. כל תקדימי העבר הקרוב צצו ועלו למולו. כל האיחורים הבלתי מוסברים, על אף מאמציו הנואשים, כל אלה צפו לפתע.

צביאל פרץ בריצה אל השעון ואל הצל. ואז הוא החליק, בחפזונו, כפי שצריך היה כבר לדעת שיקרה.

פזיזי היה משוכנע, שזו לא הייתה נפילה של ממש. הוא היה בטוח, כי לא הסיר את עיניו ולו לשנייה, מהצל ההוא שמעבר לפינה. הוא לא הרגיש גם שום כאב, שיצביע על כך שנפל ואיבד את הכרתו למשך תשע וחצי דקות. הדבר גם לא היה הגיוני. אנשים רבים היו צריכים לעבור במקרה כזה על פניו, בעודו שוכב שם ולהעבירו לטיפול רפואי, או לפחות לעשות משהו בעצמם, למענו.

ובכל זאת, כשהגיע לשעון, הצל כבר לא היה שם ופזיזי נוכח לזוועתו, שהוא איחר בשנייה אחת, שוב, את המועד האחרון לתקתוק. על כרטיסו צוין האיחור בצבע אדום. הוא ידע, שליד הצבעים האדומים הרבים האחרים שעל הכרטיס, זה יהיה הקש האחרון, שיגזול ממנו גם את מקום העבודה הזה.

במעין עווית ייאוש אחרונה, הציץ צביאל בשעונו שלו ואחר כך הסתובב ברחבי המפעל. הוא הלך מעובד לעובד, לא פסח על איש ממרכיבי השעונים במחלקה. בזה אחר זה הוא ניגש אליהם. הוא הרים את אמת ידו של כל אחד מהם, הסתכל בייאוש הולך וגובר בשעה, הזהה, שהראו כל השעונים ואז הניח לידיים שוב, בלי אומר. כל השעונים צרחו מולו, בהמולה שקטה ומשתקת מוחין - "איחרת! עשית זאת שוב".  

ואז, בדרך מקרה, באורח ניסי ממש, הוצעה לו לפתע מישרת החלומות.

ההצעה באה ממישהו, ששמע ממישהו, שלמד יחד עימו באוניברסיטה, כשצביאל פזיזי היה עדיין מבריק ומבטיח. מתוך אלפי הקופצים הפוטנציאליים על המישרה הזו, הוצעה המישרה לו לבדו. לא הייתה כל תחרות, גם לא שום דרישת המלצות ממעבידים קודמים. לא היה לו שום ספק, זהו הסיכוי האחרון. 

 במשך ימים ארוכים הכין צביאל פזיזי את עצמו להצלחה במישרתו החדשה. הוא העתיק את מקום מגוריו לדירה שכורה, סמוכה ביותר למקום העבודה העתידי שלו. מדי יום ביומו הוא התעורר כאילו היה הולך כבר לעבודה, בדיוק שעה לפני הזמן. הוא מדד את משך הזמן הנדרש לו בכדי להגיע בהליכה איטית, מדודה ושלווה, מביתו החדש, לעבודה החדשה. מזמן כבר נגמל צביאל מהסתמכות על התחבורה הציבורית, שלעולם אין להיות בטוח במידת דיוקה. הכל היה מוכן ליום הגדול.

בבואו ביום הראשון למקום העבודה החדש כבר ציפה לו הבוס לעתיד, במשרדו, כדי לברכו. הכל המשיך להתנהל כמו בחלום. אפילו במישרות הראשונות שהיו לו, כשעדיין לא הוכר כמאחר כרוני, אפילו אז הוא לא זכה לקבלת פנים כה לבבית.

לאור כל זה היה לפיכך משפט הסיום בנאום קבלת הפנים של המנהל, משפט כה מוחץ:

"אני בטוח כמובן, שאתה מבין את חשיבותה של ההערה האחרונה שלי בטרם ניגש לעניינים עצמם - לעבודה כמו זו שלנו אסור להגיע באיחור ולו פעם אחת !"

הבוס, שכבר לא יהיה יותר המנהל של צביאל פזיזי, לא יכול היה להבין מה אירע לו לפתע. הצעיר המבטיח הזה, שעמד להתחיל בעבודה אצלו באותו יום לא נראה חולני כלל וכלל כשנכנס. איש גם לא סיפר למנהל שהייתה לצעיר זה היסטוריה קודמת של מחלות לב. הבוס פשוט לא הצליח להבין - בגיל כה צעיר למות מהתקף לב?

המלאך המתלמד פזיזאל חזר והתגשם לדמותו הטבעית, המלאכית. הוא חש שיהא עליו לשכוח מהר ככל האפשר את תקופת שהותו כבשר ודם על פני הארץ, בשר ודם המאחר כל הזמן. אולם הוא ידע גם ידע שהדבר לא יעלה בידיו. הלקח שנלמד לא יישכח יותר. הוא לא יאחר יותר בצורה כרונית ותהא דמותו אשר תהא - מלאך או בן אנוש.

באיטיות הוא נכנס לחדר השינה והסיט את קרני השמש מעט קדימה, כך שתארנה את מיטת הכבוד.

בורא היקום התמתח בעצלות, הציץ בשמש, בפזיזאל, ואז בתיאטרליות שלא הייתה נעדרת הומור, הוא הציץ בשעונו ואמר, "נדמה לי, שהשיעור הקטן שקיבלת על פני האדמה הועיל לך. אני חושב שיותר לא תאחר במילוי חובותיך, בני."  

התשובה כבר ניתנה על פני האדמה, אף כי תושביה ירגישו בכך רק בעוד זמן רב. בני האדם שוב לא יזדקקו ליום הנוסף בשנה, הוא  ה - 29 בפברואר. הם שוב לא יצטרכו לפצות את עצמם על איחוריו המרגיזים, הקטנים, של כדור הארץ בהקיפו את השמש. פזיזאל המלאך המתלמד למד סוף כל סוף את ליקחו.

ס ו ף