חיים כיד הדמיון - חלק 1

בעודה אורזת את התיקים לנופש המשפחתי בטבריה שמעה את צעקותיו מבחוץ.

"מתי את מסיימת כבר, אנחנו מאחרים כולם מחכים לנו!"

מידי שנה, בסוף חודש יולי, ארזה עצמה כל המשפחה המורחבת ונסעה לצימרים בחופי טבריה.

יחסיה המעורערים עם בעלה, הריבים הבלתי פוסקים בניהם והצעקות עד לב השמיים, כל אלה גרמו לה לחשוב שעדיף שיישארו בבית עם בנם הקטן ולא יצאו לנופש המתוכנן.

אולם כולם כבר חיכו וציפו, הילד ארוז במכונית והתיקים בדלת.

סיימה להתארגן במהירות, מעיפה את המחשבות הטורדניות מעליה ומנסה לחשוב בצורה חיובית ולחייך לעצמה, ללא כל הצלחה.

כבר בדרך המתח ברכב היה בלתי נסבל.

היא שתקה והעדיפה להביט בתמונות הנוף החולפות, להתרכז בילד שמידי פעם ביקש לשתות ועוד דרישות שרק ילדים יכולים לבקש בנסיעות ארוכות שכאלה.

כבר חודשים ארוכים שנישואיהם עלו על שרטון.

אף אחד מבני המשפחה לא היה מעורב במתרחש, הכל היה בחדרי חדרים בינו ובינה, אולם ילדם הקטן חי באווירה זו של צעקות כעסים ומתחים זמן לא קצר וחשבה לעצמה עד כמה זה ישפיע עליו כמתבגר.

רק אתמול, אחרי שהכינה קפה שכחה להכניס את החלב למקרר שמעה אותו נובח מהמטבח לעברה,

"טיפשה מכוערת, שכחת להכניס את החלב למקרר סתומה, כמה פעמים צריך לומר לך להיות מרוכזת במה שאת עושה???" ותוך כדי הצעקות שמעה את קנקן החלב מתנפץ על הקיר ממול.

הכל החל לפני עשור.

עם שחרורה מהצבא, הכירה אותו באחד הבילויים עם חבריה בפאב המקומי.

מהרגע הראשון מצא חן בעיניה, הביט בה והיא בו, משהו מסתורי היה במבטו שהקסים אותה.

מכאן הדרך הייתה קצרה יחסית, לקח את הטלפון והתקשר לאחר מספר ימים.

יצאו כמה חודשים, משהו זמזם לה בראש מאחור, כמו צל שחור שניסתה להתעלם ממנו, שזה לא הקשר שחיכתה לו כל ימיה.

מאז היותה ילדה קטנה חלמה על בית, גינה וכלב, על נישואים מושלמים וילדים מתרוצצים באושר.

החלומות האלה והרצון להיות בהם, הידיעה שחברותיה מתחתנות אחת אחרי השנייה ומבטי ההורים המצפים, כל אלה גרשו את השד השחור בעורף.

עברו לגור יחד בקיבוץ, דירה שכורה קטנה ומקסימה בלב ירוק.

למעט הימים של ההתפרצויות, הצעקות והכעסים הכל היה טוב.

במשך השנים למדה להתעלם מהם, ממנו, ולאטום את עצמה לקללות והכעסים.

לאחר מכן היו ימים טובים של חיבוקים, אהבה ורוך.

כך חלפו הימים עד שהחליטו להינשא.

כבר בערב החתונה המפוארת שנערכה חשבה לעצמה "מה אני עושה כאן, זה לא מרגיש נכון..." אבל שוב הדפה את המחשבות וייחסה אותם לחשש של כל כלה טרייה ביום חתונתה.

לאחר כשנתיים נולד בנם הקטן.

בנם היה כל עולמה ומהרגע בו נולד הפיח בה חיים ואת כל כוחה ריכזה אליו.

בלילות קמה אליו, ישבה לצידו, האכילה אותו, החליפה הכל בשקט שלא להעיר את בעלה הישן.

בבוקר קמה מוקדם לעבודה, מכינה בקבוק ובגדים לתינוק החייכן ולוקחת אותו למשפחתון השכונתי, כאשר בעלה, שהיה מובטל באותה עת, ממשיך לישון עד לצהרי היום.

כך חלפו חייה, מטלות היום חרצו בה את קמטיה, את המרור שאחז בה והתסכול.

ילדה החייכן והמקסים גדל לתוך מציאות קשה של צעקות, כמי שחי בתוך בועה ולא שם לב למתרחש.

©כל הזכויות שמורות