זהות-עצמית

בתוך תוכה היא הייתה משוררת רגישה ולא בהמה שמנה שמכניסה לתוכה כל מיני גברים מגעילים בחדרי מדרגות נידחים. היא הייתה עולה איתם לקומה שבה היו גרים רק בגלל שלחצו עליה, לפחות כך ניסתה לשכנע את עצמה, "מה יכולתי לעשות" תמיד אמרה."לחצו עלי".

כולם היו אותו דבר, באים נכנסים לתוכה ואחרי שהשיגו את מבוקשם היו יוצאים ממנה מסדרים בזריזות את לבושם עוזבים אותה ומתרחקים במהירות ובניכור כאילו לא קרה כלום, משאירים אותה מזועזעת כל פעם מחדש.

היא כבר הבינה שכל אחד מהם חושב שהיא קיימת רק כדי לשרת את רצונותיו, ובכל פעם שהוא יקרא לה היא תבוא במין צייתנות מוזרה והוא ישתמש בה ויעזוב אותה, עד ש.. מישהו אחר יקרא לה.

ולא רק גברים, גם נשים היו, מעט אומנם אבל גם הן התנהגו בדיוק באותה צורה,

היא התחילה לחשוב שהבעיה טמונה בה, היא שנאה את הגוף שלה, היא הייתה גדולה מידי!

היא נזכרה בפעם הראשונה שלה, זה היה עם בחור צעיר שגר בבניין שבו היא עבדה, היא כל-כך התרגשה, זה קרה ביומה השני לעבודה, הכל היה חדש, הוא חדר לתוכה והיא הרגישה שהולך להיות בניהם קשר אמיתי ארוך ויפה...

היא טעתה.

למחרת חיכתה לו בקומת הקרקע של דירתו בציפייה, אבל כשהוא הגיע הוא חלף על פניה מבלי לומר מילה, היא עמדה הרוסה והביטה איך הוא עולה במדרגות ביתו מבלי להעיף אליה אפילו מבט, וכבר מאותו הרגע היא ידעה בוודאות שהיא לא רוצה יותר להיות מעלית.