תחושת בטן

השעון צלצל ברחבי המסדרונות, מורה לתלמידים לשוב ולהיכנס אל הכיתות.

הרמתי את הנייד שלי וחייגתי אליה. איפה היא, ומדוע היא מאחרת שוב?

השעה חולפת לאט. כאילו גרגרי החול שבשעון נפלו בהילוך איטי מן הרגיל. הרגשתי הרגשה משונה שכזאת..שלא יכולתי להסביר. תהיתי אם שוב אני חולה, וניסיתי להבין את הדחף הזה לצאת מהכיתה ולקרוא בשמך.

זו בטח העייפות.

 אך הדלת לא נפתחה והזמן חלף.

ואז, חריקת הצירים נשמעה: הדלת נפתחה.

הרמתי את מבטי בצפייה, אולי לפלוט איזו הערה נוזפת שנונה.

אך את לא עמדת שם, אלא המחנכת שלנו.

אני אגדל, ואמשיך בחיי.

ואת, חברתי הטובה ביותר, חברת הנפש שלי,

תישארי כמו שאת לנצח.