"סבלנות" צנע" ודרדרים!"(1952)
הילדה הייתה בת תשע שנים
לא הבינה ,למה כלם שמחים
בו זמנית כלם דוחפים-
בתור ארוך
לכיוון שני דוכנים
שם ישובים שני פקידים
(למדה המילה אחרי שנים )
ורושמים ,ורושמים
ורושמים.
לא ידעה מה עוד הם עושים
הייתה עייפה ,
ולעמוד כבר קשה היה לה
אחרי יום ארוך,
כי לילה היה,
כי מזמן החשיך-
וירדה החשיכה.
ידעה כי הגיעה
ל"ארץ המובטחה"
כך ה"גדולים"
קראו "לה".
וירדו מזמן
מהאניה הגדולה
גם אנשים רבים
גם אביה ואחותה עמדו,ציפו
ולא ידעה הילדה
"למה"
וכל האנשים באניה
מלבדה
כבר שעות מספר,
הראו שמחה גדולה –
לפחות בהתחלה
על כי הגיעו לארץ החדשה!
ורק הילדה –
אמנם עם רגשי אשמה(!)
היא היא בלב בכתה !
לא תראה עוד את הוריה
אבא ואמא "מחבוא"
הנוצריים-בהולנד-
שאותם אהבה
אהבה עזה-
ושאסור היה להזכירה!
היא הבינה-כי הדרך
מישראל להולנד
הייתה מאוד רחוקה!
דבר שהביא אותה
אפילו
לחשוב על בריחה...
" מתי יגיע תורה"-חשבה?
"סבלנות" לימדוה –
כמילה ראשונה!
צריך לחכות!" עוד ועוד-
אמרו לה.
ופתאום:יאוש...
מה כבר איכפת לה?
כמנגנון הגנה-סברה
והנה פתאום
הגיע תורה,
ותורם של אביה ואחותה-
לאן הלכה ?
מה ירשמו להם ולה?
לא ידעה!
מה יהיה- לאן יילכו?
בארץ החדשה ?!
לרגע חלמה , נבהלה!
נעמדו לפני השלחן
שם ישב פקיד
שאל את אבא,
את אחותה ואותה
המוני שאלות.
ולא הבינה דבר.
ולא ענתה תשובות.
ראה הפקיד שאני
ילדה קטנה
ואולי הבין שאני רוצה
רק אוכל ומיטה!?
ופתאום קיבלתי שם חדש
כי אמר לי "שלום שושנה".
התעוררתי לגמרי !
ואמרתי ל"פפי"
שלא קוראים לי כך
רק "אווה" ואז הוא
הפקיד החצוף אמר לי
באיזה שהיא שפה
(עברית כמובן)
שאווה - אין כאן.
"שלום"!שלום לילדה חדשה
לזהות חדשה
שקיבלה שם חדש-
בפעם השביעית בחייה
ללא רצונה-בגלל המלחמה!
"פפי" לקח את האוטו שלנו
שהיה –כך אמרו לי
ב"בטן" האניה –כל השבוע
וישר נסע איתנו לאיזה מקום.
קראו למקום "זכרון –יעקב".
קיבלו אותנו יפה
ישנו במיטה
אחרי אוכל ורחצה
ובבקר –חוויה!
ראיתי כשפתחתי הווילון
חמור אמיתי רתום
לפני עגלה קטנה
ואיש שחום יושב למעלה
ומכה על גבו של החמור
במקל קטן –והחמור
מזנק קדימה!
והנה הם נעלמו! (החמור והעגלה )
לא האמנתי לחזיון !
סיפרתי זאת לאחותי ולאבא
שרק חייכו.היה נדמה לי,
שגם הם לא ראו מחזה כזה
מעולם.
אולי לא האמינו לי !
אחרי שאכלנו, נסענו לירושלים.
פפי הכיר את הארץ
כאילו כל חייו נהג
במכונית,
על פי הוראות שקיבל,
ומפה שלקח.
ההרים היו תלולים-בעלייה,
וכשהגענו-נסענו ישר
למקום שם גרו
אמא של "ממי"
ואחיותיה.
הם דיברו יידיש וקצת עברית
שתי שפות שלא הבנתי.
לא הרגשתי כאילו היא
סבתא שלי-או - הן דודות שלי
"כאילו"-לא היו נשיקות
או מהשהו כזה-
כמו חיבוקים
ולא נראתה שמחה גדולה.
נשארנו שם מספר ימים,
ונסענו חזרה לזכרון -יעקב
על מנת לעבור
לכפר הילדים "שפייה".
שם הייתה קרובת משפחה,
שהסכימה להחזיק
באחותי ובי-לפרק זמן.
היה ינואר -1952 –
והיה קר במיוחד.
תנור נפט קטן חימם
והסריח.
לקרובת המשפחה
היו שני ילדים.
הילדים גרו בכפר הילדים -
כך גם אחותי.
אני גרתי אצלה.
יום אחד חליתי-
לא הלכתי בכלל לבית ספר-
כי לא רציתי-ובכיתי-
ו"פפי" שלא ראינו יותר
מהיום הראשון-
חזר כעבור שלושה שבועות.
עבר עוד שבוע
ולקח הוא אותנו משם.
והפעם למוסד בשם "אורה"
בעיר "בני –ברק".
שם המנהלת היה "הלה".
שם המנהל היה "מאיר".
שם המדריך שלי היה "בנצי".
"פפי" בא לבקר בכל שבועיים.
לא ראיתי את אחותי
אף פעם אחת בכל התקופה.
אולי אני טועה –ואני
רק לא זוכרת אותה שם בכלל.
הרגשתי כל כך לבד...
היו לי כינים ודיזנטריה.
היינו רעבים-אך בזה –
הייתי אשמה בעצמי-
כי לא אכלתי את כל האכל
שראיתי איך הכינו:
ביצים:מאבקת ביצים
תה וקפה בבקר מאבקת חלב,
וכך היה נהוג:בחוץ
היו חביות ענק ממתכת ,
חלודות בחלקן ממי הגשם-
ובתוכן האבקות השונות,
היו לוקחים פטיש ענק-
מכים באבקה,עד שנשבר גוש,
את הגוש היו מפוררים בפטיש
כבד בתוך הסיר,
גם עם אבקת
תפוחי אדמה היה כך,
זה שימש לגולש –
ואז היו מוסיפים מים רותחים!
כך שאם לא אכלת הכל
או ביום שהיה גולש,
לא היית יושב קרוב לתורן-
או שלא נשאר חתיכות בשר,
היו רק מים חומים וחמים
ו"תפוחי אדמה" מהאבקה.
בנוסף-היה לי כאב ראש-
(בטח אמרו שהילדה מדמיינת)
גם כאבי שיניים-גם געגועים
גם לא הבנתי דבר בבית הספר
(שהחל בשמונה בבקר ונגמר
בשתיים בצהריים!
כשבאמצע,
הייתה הפסקת אוכל
של ארוחה קלה.
לא היו לי חברות-
כי לא דיברתי את השפה,
זה היה בית ספר לבנות!
בדרכינו למוסד קצת חששתי
כי בחוץ הסתובבו חרדים,דתיים
שנראו בעיני ממש כמו
"פינגווינים"
שהפחידו אותי מאוד.
אלה היו
הזרמים החסידיים השונים
בבני ברק
בשכונה הדתית (זכרון מאיר)
(שהיו לבושים שחור –לבן).
הייתה בכיכר אישה חירשת שישבה
תמיד עם מכשיר שמיעה ענק, בצורת
His Master'sVoice.
כזאת חצוצרה מפחידה!
גם עם ממי לא היה שום קשר-
כי היא נשארה בהולנד,
תקופה ארוכה מעל למצופה
בגלל "נסיבות של אסון".
המצב לא היה מלבב.
עברנו לנתניה בסוף יוני - 1952-
היו בנתניה המון קוצים-דרדרים
פשוט שממה!
היה "צנע של דב יוסף"
האוכל ניתן בתלושים-
התורים היו ארוכים,
אך "ממי" הביאה יחד עימה- בית
"מוכן להקמה "-
גם מזון לחדשים ארוכים הביאה
שניתן היה להשיג בהולנד-
ושהוכן במקורו
למלחמת אינדונזיה.
יצחק (עוד בן דוד)
הגיע מהמוסד
ששהה בו- אלינו,
גם מאוחר מדי,
לפחות בשבילו ובשבילי,
אך הכוונה הייתה טובה!
התחלתה של עלייה של
עוד משפחה "מוכת שואה"
של ניסיון להתאחדות
שיקום בארץ המובטחת.
איזה אירוניה...
