אני מכיר אותו שנים רבות, עוד בהיותי צעיר לימים, בעודי נער, מדר היה דמות מוכרת ברחובות עירנו.
הוא יטה מבטו אם תקרא מדר, רק מדר. זהו שמו וזהו כינויו. ללא שם פרטי, רק מדר.
ומה המיוחד כל כך במדר שעדיין נחשב לשם בעירי? בעבר מדר היה שיכור העיר, איש שהטיפה המרה הייתה מצויה בידו בתוך בקבוק שקוף, בקבוק העראק. איש מצחיק מבלי להרגיש והבריות אהבו אותו. מדר אינו מזיק לאיש, חי בעולמו וכול העולם סביבו ואינו נוגע בו, כמעט.
יש האומרים שמדר עונה ע"י המשטרה הג'רבית ומאז שם ליבו לטיפה המרה כדי לשכוח. אינני יודע אם זה נכון, אך בין מלמוליו שאינם מובנים אפשר להבין מידיי פעם את המשפט החוזר ונישנה "יימח שמה המשטרה הג'רבית..."
מדר יכול היה להיחשב כאיש נאה, גבוהה ורזה, פניו מאורכים בעלי מצח גבוהה ועצמות לחיים גבוהות. אפו מאורך מעט, נוטה לצד שמאל, כנראה נשבר בעבר ואוחה עקום. עיניו אדומות, מדומעות בקביעות מביטות, לעיתים קרובות, במבט ריק.
שפתיו גם נוטות לשמאל וזאת לאחר אירוע מוחי שעבר ששיתק חלק מצידו הימני, מציירות חיוך ציני קבוע כאומר "וואלה העולם הזה...חחחחחח..."
מדר הוא איש מצחיק גם מבלי שירגיש. אפשר לשבת לידו במשך שעות ולהקשיב למלמוליו המתובלים במשפטים מקוטעים בערבית ובעברית, כמעט ואין קשר בין משפט למשפט, הוא אינו מפסיק מלדבר ורק אם אתה מכיר את שפתו ותקשיב היטב תוכל לדלות אמרות שיעלו חיוך על שפתיך ולי יש שעות רבות של מדר.
בכל יום שלישי מגיע מדר לביתנו לאכול מנה של קוסקוס שאימי נוהגת לכבדו בקביעות.
והוא, למרות שכרונו הקבוע מגיע בקביעות מבלי לשכוח, בשעה 12:30 בדיוק, מבלי לשנות, למרות שאין שעון על ידו, הוא בחושיו יודע שהגיע השעה, מקיש על דלת ביתנו. אימי יודעת שזה מדר מבלי לראותו, שהרי מי יבוא בדיוק בשעה זו? אומרת: "כנס מדר, כנס..." והוא עונה: "שלום גיברת, תודה רבה תודה רבה..." (כשה-ג בחיריק וה-ב בדגש)
מדר מתיישב לשולחן לאחר שרחץ את ידיו, ומחכה בסבלנות רבה שאימי תגיש לו את מנתו כשמבטו נע לצדדים.
אימי מגישה לו צלחת עמוסה בקוסקוס מהביל ועוד צלחת עם מרק ובתוכו חתיכת עוף, ירקות מבושלים ושתי כפיתות, קציצות ירקות עם סולת ובשר מטוגנות.
"תודה רבה גיברת, תודה רבה..." הוא אומר ומתחיל לאכול בשקט מבלי לדבר.
בסיום ארוחתו, מדר אוסף את כליו מהשולחן ומעביר אותם לכיור ושוב אומר "תודה רבה גיברת..." ויוצא.
הוא שב לרחוב, מוציא את בקבוק העראק מכיסו לוגם לגימה ארוכה ומתחיל למלמל.
זכורה לי קומדיה מצחיקה בנערותי כשהשחקן הראשי היה מדר ושחקנית המשנה הייתה סבתי עליה השלום.
סבתי הייתה מהיחידים בעולם שהצליחה להבין את מלמוליו של מדר, יותר מכך, היא ממש הצליחה לדבר איתו.
פעם אחת לאחר שסיים מדר את ארוחתו בבתינו, יצא לרחוב לשתות את מנתו שאינה נגמרת ופגש את סבתי. סבתי עליה השלום ישבה לצידו בספסל כהרגלה ושאלה: "מדר, אכלת?" והוא בין מלמוליו המובנים רק לסבתי ענה: "תודה רבה סבתא, (ה-ב' דגושה) אכלתי ואמרתי תודה רבה..."
והיא סבתא שואלת: "ולמה אתה יושב עכשיו כאן י'מדר?"
הוא מגחך ופיו העקום ממלמל: "מי שיכור כאן? את לא יודעת מה אני עושה כאן?"
סבתא מביטה בו בעיניה החכמות ואומרת: "י'מדר, אתה חלש, אפילו בקבוק עראק מנצח אותך..."
מדר מעיף מבט מזוגג בסבתא מגחך בפיו העקום ואומר לה: " י'סבתא (ה-ב דגושה) אף אחד לא מנצח את מדר..."
סבתא מתעקשת: "בקבוק העראק מנצח אותך..."
מדר מביט בה מבט ארוך ואז אומר: "י'סבתא, רוצה לראות איך אני מנצח את הבקבוק?"
סבתא מנידה ראשה מצד לצד ואומרת: "הבקבוק מנצח אותך..."
מדר עומד, מעט מתנדנד, מעמיד את הבקבוק על קצה הספסל שעליו ישב ואמר: "י'בקבוק, מי מנצח, אני או אתה? מי מנצח אני או אתה?" והוא מכרכר ומקפץ סביבו ושואל "מי מנצח אני או אתה? יבקבוק, מי מנצח אני או אתה?" ופתאום, בוםםםםםםםם... ברגלו בועט מדר בעיטה אדירה לבקבוק והבקבוק עף ומתנפץ.
מדר מרים ידיו למעלה כשהוא מבליט את שרירי זרועותיו ופיו העקום מחייך בחיוך עקום גדול "נו י'סבתא, מי ניצח, אני או הבקבוק?" ופניו המחייכות, העקומות, מתקרבות לפניה של סבתי.
סבתי צוחקת וצוחקת ואומרת לו: "י'מדר, כל הכבוד לך..." והולכת.
כל מי שהיה בסביבה לא הבין את הדו שיח שהיה בין מדר לסבתי אך כולם הבינו שהיה כאן אירוע דרמטי.
סבתי רק הלכה ומדר הושיט ידיו לעוברים ושבים ותוך דקות קיבץ את סכום הכסף הראוי לקנות בקבוק חדש.
מדוע פתאום נזכרתי במדר? ובכן, אמש לאחר שנרגעו קולות האזעקה החלטתי לצאת ולטייל מעט.
תוך כדי שוטטות ברחובות העיר השוממות אני רואה על ספסל את מדר, כתמיד יושב וממלמל.
אתם צריכים לדעת שמדר כבר מזמן התרחק מהטיפה המרה לאחר שחלה ואושפז תקופה ארוכה, אך עדיין נותר איש מצחיק ומרתק שכמעט ולא ניתן לתקשר איתו ורק מי שמכיר אותו ומקשיב היטב יכול להבין בין מלמוליו הבלתי פוסקים דבר מה.
"מדר, מה אתה עושה כאן? אסור להיות בחוץ, אתה לא מפחד מקטיושות"? שאלתי
מדר הביט בי במבטו העקום והתחיל למלמל: "עוד אחד בא להפריע...לא מספיק הרעש של הפצצות כל היום...גם בלילה מפריעים..." והוא ממלמל ואני מנסה להבין, מרוכז בכל מוצא פיו.
"אתה הבן של הגיברת...וואלה אישה טובה אימה שלך...וסבתא שלך אישה חכמה...וואלה עכשיו היא חסרה לי..." והבייתים עם דגש.
התיישבתי לידו "מדר, אתה שומע את הקטיושות?" אני שואל.
והוא עונה "פעם היה לי עראק והוא השתיק את הרעש...ואתה תשמור על הילדים שלך ועל אימא שלך...ותגיד לאימא שלך שתיסע...אז כמה ימים לא אוכל קוסקוס..." הוא מגחך "ותשמע, תשמור על הילדים....אני אין לי ילדים אז אני פעם הייתי שותה...עכשיו אני שוטה..." ומבטו נע קדימה אל החשיכה.
"תשמע, אף פעם לא יהיה שקט...אלה החיים...לא אוהבים אותנו...יימח שמה המשטרה הג'רבית, תראה מה עשתה לי...תראה מה עכשיו הם עושים לנו...יימח שמם..." ותוך כדי דיבור הוא יורק לרצפה.
"אנחנו יהודים נכון?...לא אוהבים אותנו, לא שם ולא כאן...בשום מקום בעולם...תשמע לי, תשתה ותשכח את צרות העולם...תשמע, תשמור על הילדים..."
וכך ישבתי לי בלילה ליד מדר, הרחוב שקט ושומם. בימים רגילים היה הרחוב סואן בשעות אלו מרעש המכוניות ומבתי הקפה, אך עכשיו הכול שקט ושומם, רק אני ומדר, אני איתו והוא בעולמו המבזיק מידיי פעם למציאות.
ואני חושב לעצמי, "אילו הייתי כמו מדר, מה הייתי חושב על המצב? הייתי חושב בכלל? הייתי חש משהו? ואולי מצבו טוב משלי"?
בעודי מהרהר ומדר ממלמל פתאום אני שומע קול : "תגידו שניכם, אתם משוגעים? למה אתם לא בבית? אתם לא יודעים שמסוכן ברחובות?" 
