רעקצת

את צופה בי בתוך האלבום, מעיינת בכאב הקטן, בצחוק הצעיר, בילדה לא גמורה, וביופי שטרם הבכיר.

מביטה בעינייך המרפרפות, שם הצחוק שלך כמו לא אמיתי, לטשטש את המבוכה ששכבה בינך, לביני.

הסתכלתי בך, כמתוך העבר שלי, פגשת שם, חברה, עצובה.

שפתיים ישרות, מבע מבקש שאלה, מה רואים שם אצלך? מה רואים משם, שאין לנו מיותמי העיניים להביט בכל מה ששלך?

"שוב המבע העצוב שלך, ילדה עצובה שכמותך".

צרבת אותי בנינוחות, את, לא חשת בעצב שלי, אותו הרגע. את כאילו זימרת לי פזמון ילדים מהפעם של שתינו, חירשת למחנק הפקוק, זה המנגן לי שיר ערש תמידי.

ודגדג לי הכעס לצבוט לך את כל החיוכים, לנעול לך שפתיים לשתיקה מתפקעת מתוך הצרימה, שמתנגנת בי. ציוויתי אותך בדממה שלי, להתלבש בכל האיברים המתגוררים אצלי בקדחתנות מייגעת, שם אין אשנבי מנוחה.

רכסי לך אותי במאודי ,עייפה, ענדי אותי יחפה, כפי שהוגשתי אז לאימי, במעון מבכירות וולדים.

התכרבלי פה ליד, צפוף ועמוס עם כל הכאב, לטפי לי את כל הסודות, שהסמקתי.

רציתי אותך קרובה, צוחקת בשביל זו, שאזל בה מלאי גיחוכים, שלא אתבייש בעריית השמחה.

תיאורך המייאש, היה לקינוח, מילים צועקות, שקנתה לי, עלמה ותיקה במפעל החיים. היא קרויה מטפלת, כזו שכורכת את כל הכיבים, מבשלת אותם לגלדים, אך לא יכולה לצלקת, ההיא השוכבת בתת הפצעים.

פורמת תנוכים, שעה בשבוע, ותופרת אותן בקולות מעונים מאיתי. בישיבה רגישה, שליש מחוייכת, כמו כותבת אותי בתוך מאמר, ובוררת כותרת: "הם צופים בך כולם וקוראים הרבה עצב, כאילו רק הוא חפוי בך עכשיו".

רוצה את עצמי מגולחת מקול אמירות מתעמרות בטוב שכמעט נוגע בשפע, הוא ליד ההרבה, לבינתיים הוא קצת.

רעקצת.