יוסי ניסה להתיישב, אבל כל תזוזה הכאיבה לו מאוד. הוא היה במצב פיקחון מוחלט. לראשונה בחייו הרגיש כאילו אין לו עור. כאילו אין בינו לבין העולם שום בידוד, והוא חלק אורגאני מהסביבה. דבר לא נעלם מעיניו. הוא ראה את החדר בו נמצא. זה נראה לו כמו קרוואן גדול יותר מאשר חדר מגורים. הוא זכר היטב את צילה המוטלת בצד הכביש. הוא זכר שמצא את עצמו בעיצומו של ויכוח בין אנשים שאינו מכיר, וכי כנראה נחטף. הוא לא זכר פרצופים, רק קולות.
דומם התיישב והביט בחלון הקטן ממנו נשקף נוף עצים מושלגים. שוב ניסה להתיישב, הפעם הכאב לא עצר בעדו.
"שלום לך" שמע קול אישה מצידו השני של החדר. לאט הסתובב לעבר הקול, כדי לא לגרום לעצמו לכאבים מיותרים. מולו עמדה אישה במחצית חייה. לא מושכת במיוחד, לא בולטת בשום צורה. "אם היתה עוברת לידי ברחוב" חשב לעצמו, "וודאי לא הייתי מבחין בה כלל". מסוג הנשים שמתמזגות עם הקירות. הן לא יפות כדי לעצור את נשימתך, או מכוערות כדי לעורר בך גועל. סתם מישהי ממוצעת. גובה ממוצע, משקל ממוצע, לבוש אפור וסתמי, ללא שום אמירה, אפילו קולה סתמי. יוסי התחיל להשתעמם מנוכחותה. מגלה? שאלה האישה את יוסי. סליחה? שאל יוסי? אמרת שקוראים לך מגלה? שאלה האישה. "לא" ענה יוסי. הוא כלל לא הבין מדוע קראה לו האישה מגלה. ויותר מכך, ניסה להבהיר לעצמו אם האישה היא חלק מחולית החוטפים, או שאולי יש כאן סיפור אחר. מכל מקום, יוסי חשש לשאול. "אם היא חלק מחולית החוטפים, עדיף שתחשוב שאני עדיין מחוסר הכרה ,ואם מדובר במשהו אחר, וודאי זה יעלה מעצמו". יוסי חשש להתגלות.
אודות יוסי
כל חייו היה יוסי ביישן. מעולם לא הצליח לצאת מעטיפת הביישנות השקטה. כל דבר קצת רועש נראה בעיניו הציניות וולגרי, כל שבירת כלים התפרשה בעיניו כפומפוזיות שלא במקומה, וכך הוא למד להדחיק את רצונותיו בטענות מטענות שונות.
כבן יחיד להורים עתירי קריירה וממורמרים. אמו, מנהלת חשבונות מדופלמת, חשבת שכר חשה כי היא מבוזבזת, וכבר מזמן היתה צריכה להיות מקודמת לסגנית מנהל המפעל, הרי ממילא היא זו שעושה את כל ההחלטות האסטרטגיות במפעל, שלא לדבר על הפעולות ההכרחיות. היא המגייסת עובדים והמפטרת אותם, בהתאם לצורך, היא זו שסוגרת עסקאות גדולות, העבודה שלה כמנהלת חשבונות היא שולית לערך המוסף שלה למפעל. "לא מקדמים אותי כי אני אישה" נהגה לומר.
אביו רואה חשבון שכיר, אף הוא אוטודידקט, יסודי ופדנט קומפולסיבי, שעלה ותפס רמאויות בקנה מידה ארצי, אך מעולם לא קיבל את הקרדיט על עבודתו. בניגוד לאישתו האסרטיבית, הוא אחראי להפרעה של יוסי הקשורה בראיית האסרטיביות כוולגריות לשמה. כך הפכה אמו ליצור וולגרי בעיניו.
אביו, רואה חשבון עם אופק של אמא פולניה ובשלנית אסרטיבית. מעולם לא התרגש מעבודתו, אך תמיד התרגש כשחיתל את יוסי, והכין לו את הממתק האהוב עליו מקליפת פומלה.
הוא היה הילד שתמיד מציקים לו, אבל לעולם הוא לא יתלונן, כי זו נראתה בעיניו בכיינות לשמה. הוא היה הנער עם התשובות הציניות עד מקאבריות לכל מצב, שהמורים חששו ממוצא פיו, והילדים לא הבינו מדוע. כשהתחילו להבין, הוא הפך לשק האגרוף.
בנות מבחינתו היו יצורים נחותים העסוקים במראה החיצוני "תוך הזנחה פושעת של האפון שעוד לא נבט מתחת לשיער". הוא היה הבודד והמתבודד האולטימטיבי ומצא מקלט באוטודידקטיות קומפולסיבית. הוא בז למוסד החינוכי, וציוניו היו נמוכים להפליא. כיאה לבוז שרכש למוסד. לעולם לא ניגש למבחנים, כמובן גם לא מבחני בגרות. כמעט שנשאר כיתה לולא מורים היו מעידים שבכיתה היה זה עם ההסברים הכי אינטליגנטים לכל דבר. מתמטיקה היתה משחק ילדים עבורו, ופילוסופיה היתה לחם חוקו. אבל לא היה לו עם מי לחלוק את כל אלה.
כדי לרצות את הוריו, הלך כל בוקר כביכול לבית הספר, ואף סיפר להם כי הוא מצליח וניגש לבגרויות. כשהתגלה השקר, חל משבר זוטא בביתו, הרי ממילא לא היה להוריו זמן כדי להעמיק בנושא. כך, פטרו אותו בהצהרה: "אתה כבר מספיק מבוגר כדי לבחור לך את הנתיב המתאים לך, אם אתה לא רוצה, אל תיגש למבחני הבגרות, אחר כך, אנחנו לא נממן לך אקסטרני" הוא הסכים, ובכך הסתיים העניין. מאותו רגע, הפסיק כליל להגיע לכיתה. כך, החל להתעניין בצפרות, תוך התמקדות על חיי העופות הדורסים והדורסים הליליים, ובילה ימים רבים בצפייה עליהם, וכתיבת יומן פרטני על חייהם, מעשיהם, השערותיו, ספירתם בעונת הנדידה, וכל מה שעלה במוחו לגביהם. חייהם עניינו אותו, אם כי האבחנה בינם היתה קשה לו. מעולם לא הבין למי מהם זנב דמוי מזלג, ולמה לעזאזל קוראים לנץ קצר אצבעות, נץ קצר אצבעות. מקרוב, אצבעותיו נראות נורמאליות למדי. אבל תחושת החופש שמילאה אותו בכל פעם שצפה בהתרוממותם על תרמיקות אויר חם, היתה אולטימטיבית.
מהר מאוד חיפש דרך להצטרף אליהם, והגיע אל מועדון הדאייה וגלישת האוויר בבת ים. את כל חסכונותיו במשך השנים השקיע בלימודי גלישת רוח. הוא ויתר על לימוד נהיגה במטרה לדאות עם ציפורים. וכך, בוקר בהיר אחד מצא עצמו חבר במועדון, בניגוד מוחלט לאמונותיו, דואה בעקבות נשרים בדרום הארץ. כשכל בני גילו למדו לבגרויות, הוא התרסק אל תוך אחד הצוקים לניסיונו ללמוד כיצד לתפוס תרמיקות, כיצד לזהות אותן, ולרכב עליהן עד שהן מתקררות ונוחתות
התרסקות זו היתה, כך טען תמיד, הדבר הטוב ביותר שקרה לו, מאחר שבזכותה, הוכר כנכה ושוחרר משירות צבאי.
כעת אביו התכחש לו. אביו שנפל מקורס טיס, תמיד חלם שבנו יצליח במקום שהוא נכשל. כדי להבטיח את זה, עודד את הסקרנות הטבעית שלו, כמובן, כשהתפנה לכך. מששוחרר יוסי מהצבא, ביקש להתנדב. הוא שרת ככתב צבאי ולא של ביטאון חיל האוויר. בכך, ראה אביו סימן ברור של התנתקות מהמציאות וסוג של בגידה במולדת. אמו כבר מזמן התייאשה. כעת יכול היה לחפש אחר גורלו. עם הכרה של 90% נכות, ופלטינות במקום עצמות, זכה לתמיכת הביטוח הלאומי. הוא שכר חדר בדירה בנחלאות, כדי להיות קרוב לבית החולים בו בחר להיות מנותח. את הדירה הוא חלק עם עוד ארבעה שותפים. אסטריד גרלופ; סטודנטית גרמניה לתיאולוגיה, יונתן מאור; קיבוצניק בדימוס משוחרר צבא שעבד בכל מה שיכול היה כדי לחסוך ולנסוע למזרח, אלי מזרחי; שחזר מהמזרח ביחד עם קילוגרמים רבים של מריחואנה והקדיש את עצמו לחיפוש אחר ה"בום צ'ימנה", וכמובן שימל'ה בן טובים, הבן של בעל הבית, שמאס במגורים בבית הוריו שבקומה התחתונה, והחליט לצאת להרפתקה בחדר שבדירה העליונה.
אלי היה הדמות החזקה בבית. לא די שחיפש אחר הבום האולטימטיבי בכל באנג ששאף לריאותיו, היו לו תכניות לא טהורות לגבי יוסי. לילה אחד, פנה ליוסי והציע לו להתנסות איתו בחוויה טראנסצנדנטלית. יוסי הסכים. בחדר ישבו בנות עוטות סארי ששקוף ללא בגדים תחתונים, יושבות ישיבה מזרחית וממלמלות מנטרה שנשמעה כמו צ'ימנה בום. את יוסי כל זה מאוד שעשע. אך אחרי שהתנסה בבאנג המועבר בין הקרואים, התגלה אלי לפניו בבגדי אדם, והציע לו להתלוות אליו. הבנות ניסו לסייע לו לקום וציינו בפניו שזו תהיה חוויה רוחנית טראנסצנדנטלית וכי הוא חייב להתנסות בה כי אלי הוא אישיות מתקשרת עם יותר ממדריך יקום אחד.
הלום בנות ובאנג, קם יוסי, הביט אל אלי, וביקש "סליחה, אני חייב ללכת לחדר". חדרו של יוסי היה היחיד עם מקלחת ושירותים צמודים. הוא נכנס לשירותים והקיא בגשמיות לא ראויה את כל החוויה המיסטית רוחנית ונפשית אל תוך האסלה. לא היה בכך שום דבר יפה, אסטטי, מרגש. המחשבה על אלי הגרום, בעל ריח הסיגריות, המינוחים הפילוסופיים שמסתכמים ב"כאילו", נוגע בו גרמה לו להתעוררות הקבס ולפעילות מיצי קיבה מוגברת.
אלי לא חזר על הצעתו הנדיבה שוב. עם זאת יוסי מצידו מעולם לא בטח בו שוב. כשזה הציע לו להצטרף למסע אל האוהל הנודד ביערות סביב ירושלים, הסכים יוסי בחצי פה, ורק לאחר שגם יונתן הבהיר שיצטרף אליהם. בסופו של דבר יצאו כל בני הבית למסע. זה היה לילה אביבי שטוף ריחות פריחה והשמיים הכחולים היו זרועים כוכבים פראיים, שסירבו להסתדר אל צורות גיאומטריות ידועות כמו עגלה או דובה.
שביל החלב נראה יותר כמו שביל המריחואנה כשהגיעה החבורה אל האוהל. הפעם היה ממוקם האוהל בסמוך לבית חולים הדסה עין כרם, אותו הכיר יוסי כל כך טוב בנסיבות אחרות לגמרי.
כשעזב את ירושלים, בתום מסכת טיפולים ארוכה, הוא הסביר זאת כך, "ריחות הפריחה הורגים אותי". אם שאלתם לאיזו פריחה הוא מתכוון, הסביר הפריחה של עונת האוטובוסים המתפוצצים. הוא ראה בתהליך החיצוני, שהשפיע על כלל העם, כעונות. עונת האוטובוסים, עונת המטענים, עונת השקט הטעון, לכל תקופה היה לו שם הולם. יוסי עזב את ירושלים בעונת האוטובוסים המתפוצצים כאמור.
אבל תל אביב נראתה לו הזויה לא פחות. אם הם מגיעים ללב ירושלים, הם יכולים לקחת קו 301 ולהגיע גם לתל אביב.
כך הגיע לקריית אונו. מקום טוב באמצע. קרוב לאוניברסיטה הדתית היהודית הכשרה שהצמיחה יהודים כשרים וטהורים כמו יגאל אמיר.
יחד עם אמיר, למד יוסי את מבנה האקדח ותכונותיו, בין לבין למד עריכת דין וספרות. עריכת דין כדי לרצות את צו הירושה המדלדל של אביו, לאחר שזה האחרון איים להפוך אותו ליורש האלבומים בלבד. ומה ליוסי ולאלבומים הסמי משפחתיים. כולם מחייכים בתמונות בחיוך של פרג'. זו הסיבה שאביו ראה לנכון להוריש לו את האלבומים. הוא ידע שיוסי יאלץ להציץ בהם לראשונה בחייו. אבל מה עם הבית והכספים, את זה הודיע אביו כי בכוונתו להוריש כקרן לימודים לנזקקים. אלא אם כן יחליט יוסי להתעשת וללמוד אחד מהשניים, ראיית חשבון או עריכת דין. מאחר שדעתו על ראיית חשבון כבר נחרצה בילדותו, לא נותר לו ליוסי החמדן אלא ללמוד עריכת דין. ואם אפשר לעצבן את אביו, אז באוניברסיטה הדתית הראשונה בציון המתחדשת. לא הרבה זמן עבר, ויוסי נדד לדרומה של עיר החטאים הכשרה לא למהדרין האולטימטיבית, כדי לחוות מקרוב את נחת זרועם של לקוחותיו העתידיים. הוא יצר קשרים עם שכנים מעניינים שאלי נראה לידם שפוי, והחל לכתוב למקומון הכי ביזארי ואקסצנטרי ,בשם "המסמר", שראתה העיר מימיה.
רחוק מירושלים, כור מחצבתו, אהבת חייו והשראתו, ספרי קודש מלווים אותו לראשונה בחייו, לצד ספרי חוקים שכל מטרתם הוא להחזיר את הירושה העתידית לבעליה החוקיים, כלומר אליו, ותפילה אחת על פיו, שהכלב לא ימות לפני שאספיק לשנות את הצוואה, התנתק יוסי מהעולם המציאותי.
בתוך ביתו הוא כתב מכתבים הזויים להוריו, לחברים שהיה רוצה שיהיו לו, ולאהובות שמעולם לא פגש.
בודד ומכונס בתוך עולמו, ובתוך הכתיבה האקסצנטרית, התפצלה אישיותו המיוסרת ליותר ויותר, נפרדת ממנו, מגופו מנפשו, ומצאה לה דרור במספר ישויות שהחלו משתלטות עליו למשך יותר ויותר שעות ביממה. לתומו חשב שהוא פשוט עייף מהחיים ומהמחשבות, אך למעשה, כמעט שלא ישן כלל. זו רק היתה ההוויה הפרטית שלו שהיתה נרדמת לעתים קרובות ומפנה מקום לכל האחרים שחיפשו דרור וביטוי עצמי.
