העקדה

העקדה\עדנה אפק

וזרח השמש.

"עכשיו"! הניף את ידו. הקמט במצחו כאב. היכה עליו בכף ידו.

"עכשיו! שלא ירים עיניו אלי... קח את בנך... כבר לקחתי. את

יחדך- כבר ייחדתי. אשר אהבת - כבר אהבתי.

"אני שונא אותך", זעק. "שונא. למה נתתי לו לו ללכת? גירשתי,

למה? המים כלו מן החמת. תחת השיח. מת. גם אתה תמות! עכשיו!

וזרח השמש ועוד מעט ויבוא.

הקמט.

מחה אותו בכף ידו.

"עכשיו!"

-"אבא- שמע !

- "לא אשמע. לא שמעתי אותו. לא שמעתי אותך

י-ש--- מ--- ע---א--- ל , לא אשמע. מלעיגן שכמותך.

כמוה. צחקה כשבאו המלאכים. חצופה. צחקה ואתה צוחק. כמוה.

עכשיו!"

וזרח השמש והנה הוא בא. "למה לא בכה ? למה לא אמר ? למה לא

צעק ?

-"אבא!"

-"לא! עכשיו! ולא יהיה עוד ישמעאל, ולא יהיה עוד יצחק ולא

יהיה עוד אברהם! ולא! ולא!...

והנה הוא בא. יישר את הקמט.

"אולי ניצל?"

ליטף אותו בגב ידו.

"אבא, אל תבכה , אבא!"

"ישמעאל, בני, ישמעאל. זה אתה, חי, תחת השיח"?

"אל תבכה אבא , זה אני , בנך יחידך אשר אהבת, יצחק.

אל תבכה, אבא!"

והוא בא עלי. השמש, "עכשיו!"

"קום בני, ונעלה את האייל לעולה."