הדמעות,פצעו את עינה.גרמו להן להאדים מרוב המכות.
"את רחוקה ממני,תתקרבי בבקשה...",אמרתי מנסה שקולי ישמע חזק ויציב לנוכח העבודה שגם אני בוכה ומרגיש את הכאב.היא לא הגיבה.היא רק עמדה שם ובכתה.כמו עץ אחרי שטיפות גשם קטנטנות מגיעות אליו.וכוח המשיכה מוריד אותן בכוח אל האדמה.
"אל תבכי...זה רק גורם לי להרגיש רע..."
{שנה לפני.}
"שלום קוראים לי מתן,אני בן 19 משרת בגולני.והחיים הם די אחלה אם לא נתייחס לכך שהערבים הבני זונות הורגים לי את החברים.ואנחנו אל עושים כלום בנידון.ומגיבים במדיניות של שפנים.
אני קצין תורן על המחלקה המובחרת ביותר בגולני.אגוז."
"נו,גבר יאללה תן לי גם לדבר למצלמה החדשה...",יאיר אמר בתחינה מצחיקה.
יאיר הוא חבר שלי,החבר הכי טוב וקרוב בשבילי.אנחנו כמו אחים.אנחנו שלם ביחד.
"תתחנן",אני אומר לו בלגלוג.והוא,הוא משחק אותה בכוונה כדי שאצחק.
"הו יאחושרטוטת'אמאמא שלך,תן את המצלמה בבקשה אחרת אני אשבור לך את הביצה הימינית בזמן שאני כורע ברך עכשיו."
"מה אתם בדיוק עושים?",דניאל החבר פלוגה שלנו שאל.הוא הילד כאפות שלנו.
"מתכננים להרים לך את התחתון מעל הראש",יאיר זרק.
"אני ויאיר התערבנו שהוא לא יצליח להרים לך את התחתון מעל הראש,אמרתי לו שאתה לובש תחתון חוטיני של הומואים...נו אתה יודע קטן כזה..."
הוא רק האדים והתחלנו להתפקע מצחוק.
הרגשתי פתאום מחנק,אין לי אוויר.יצאתי מהאוהל לנשום אוויר צח.
"אחי לאן ת'הולך?",יאיר אמר בצורה התימנית-פרסית מצחיקה שלו שגורמת לכל השומע לבכות מצחוק.
"לנשום קצת".
דידיתי את רגליי מחוץ לרשת בדים שאנחנו ישנים תחתיה.האוויר בהרי לבנון היה חלול כזה.מעין רוח לבי חמצן.המחשבות נדדו אל הבית ככל שהתקדמתי לליטאני.הרגשתי את הלב פועם בעוצמה,ככל שהמחשבות טיילו יותר רחוק לחצר הזכרונות עם המשפחה.אני זוכר שרבתי עם אח שלי הגדול,כשהייתי קטן,על צעצוע.
אני זוכר גם את הריבים הרציניים שהיו לי איתו כשהייתי בן 17 שאמרתי לו שאני שונא אותו והלוואי שהוא היה מת.ולאחר מכן שיצאתי מהבית בעצבים,ולא שמתי לב לתנועה בכביש ומכונית פגעה בי.ראיתי כמה הוא דואג לי וכמה אני חשוב עבורו.וגיליתי גם באותו זמן כמה אני אוהב אותו.והוא אח שלי.והוא הכי הכי.נעצרתי בפסגת העמק שהשקיפה על הליטאני,וישבתי שם.לבינתיים חלל הריאות התמלא איכשהו באוויר טהור אבל ריקני.270 מטר ממני השקיף החייל משמרת ושמר שלא יפלשו אלינו גורמים לא רוציים.או במילים מכוערות ערבים-מזדיינים בתחת-מחבלים.
"מה אתה עושה כאן?",שאל המ"פ.
"סתם לא יכולתי לישון..."
"סיבה מיוחדת?"
"לא ממש,פשוט קצת ריק פה...",הגבתי.לבינתיים הבטתי באיך שהמים זורמים בליטאני על סלעים ומתנפצים בשקט שחלילה לא יפריעו את מנוחת "המלאכים".
שתיקה לשתי דקות,הוא לא ענה.וזה רק גרם לי להרגיש דפוק יותר.שאולי זה לא טוב לדבר עם המפקד פלוגה שלך על דברים אישיים.
"אתה יודע,כשאני הייתי בגילך",הוא פתח,"גם אני בהתחלה הרגשתי ככה...אבל אז הכרתי את המג"ד שלנו.עמוס.הוא נשאר החבר הכי טוב שהיה ויש לי...הוא עזר לי לעבור את תקופת השירות בגולני...במיוחד ביום שבו אמא ואבא שלי נהרגו בתאונת דרכים...הוא ממש היה שם בשבילי...אתה מבין למה אני מתכוון?",הוא שאל והפנה את מבטו אליי.
"לצערי,כן...זוכר את אמיר?הוא נהרג בחדירת חוליית עברים לבסיס שלנו...והכל רק כי הוא עשה את התפקיד שלו כמו שצריך...והוא לא פחד להקריב את חייו..."
"והוא היה גיבור",הואקטע אותי,"אתה יודע,אולי עדיף שאגלה לך משהו...כולם פוחדים למות...כולם...אבל איך מתגברים על הפחד הזה?פשוט מאד נזכרים שיש דברים חשובים שצריך להגן עליהם בבית או החברים מהיחידה..."
"שמעתי על הבת שלך מצטער..."
"זה בסדר...במילא זה היה אמור לקרות לה..."
"למה הכוונה?"
"היא הייתה מכורה לסמים ויצאה עם האנשים הכי מפוקפקים שיכולים להיות...שיכולת לדמיין לעצמך בראש..."
רעש מוזר נשמע בדממה.רעש של טיל מונחה שמתקרב ליעד שלו.70 מטר מימיננו הוא התפוצץ.עפנו מההדף.
ראיתי את צוק העמק שהתיישבתי אליו כמה שניות לפני כן,מתרחק במהירות משוגעת ובלתי נורמלית.
אחרי זה אני לא זוכר כלום ממה שקרה,עד אחרי שפתחתי את עיניי במיטה,בבית.
בהתחלה כשפקחתי את עיניי,וזיהיתי את הבית,המחשבה הראשונה ששאלתי את עצמי היא,"אני מת?"
שוק,זאת מילה קטנה שאנשים קטנים מגדירים.לא שאני אומר שאני גדול מהחיים.אבל שוק זה לא מה שקרה לי שהתעוררתי בבית.זה היה פי כמה וכמה ברמה יותר גבוהה ועוצמתית.הרגשתי את הלב,מתנועע למעלה למטה למעלה למטה.מייחל לקרוע לי את בית החזה מהתרגשות?יכול להיות.מהלם?סביר להניח שכן.
צלצול הטלפון זרק לי כף לפנים,להתעורר,להכיר שאולי זאת המציאות שאני חי.שאני באמת בבית.
עניתי לטלפון,מהצד השני שמעתי קול מוכר אבל במעורפל זיהיתי.
"מתן?"
"כן...מי את?"
"אל תשחק במשחקים,זאת הדודה שלך....תקשיב יש לי משהו חשוב להגיד לך..."
בשנייה שהיא אמרה דודה שלך,הכל פתום התברר,זה באמת הגוון קול שלה.לא כל כך הקשבתי לדברים שהיא אמרה אחר כך,עוד לא הספקתי לעכל את זה שאני בבית.ועכשיו היא.מה קורה פה לזאזל?איפה יאיר?איפה כולם?!
אחרי שהיא טחנה לי את האוזן לכמה דקות,למרותשמהצד שלי זה נראה כמו כמה שנים היא בדקה למקרה שאנ יעדיין על הקו,"אתה מבין,מה שאני אומרת מתן?!כן אני יודעת שזה קשה לעכל את זה..."
לא ידעתי בכלל על מה היא מדברת ולא רציתי שתיעלב ממני אם אשאל "תחזרי שוב פעם על כל מגילת אסתר שאמרת בכמה שעות האחרונות."אבל דבר אחד הבנתי,שזה בטוח לא טוב.
"אתה מבין מה שאני אומרת?!",שאלה שוב.
לא ידעתי מה לענות לה,בסוף זרמתי עם הכל.
"טוב,מצטערת חמוד,אולי מחר אני אקפוץ אליכם לעשות קידוש..."
"מחר יום שישי?"
"כן,אל תהיה טיפשון.אני חושבת שאולי כדאי לך לישון קצת לפני שאתה מתעורר ונהיה מסטול..."
"טוב אז בה ביי אנה."
"ביי חמוד."
אתם מכירים את זה שלפעמים בא לכם לעשות משהו שהרבה זמן לא עשיתם?כן כמו סקס למשל.זה מהנה כיפי,ולא הרבה יוצא לכם לעשות את זה{טוב לפחות לי}אבל השאלה היא לא דווקא על סקס אלא על משהו אחר.התגעגעתי ללבנון,לאימונים המפרכים עד שאתה מאבד נשימה.לא זכרתי מה קרה,ואיך בכלל הגעתי לבית.אבל דבר אחד בטוח שאחרי שאתה מגיע לפה אין דרך חזרה.וזה ישנה לך את כל החיים.
{שנה אחרי}
"אל תבכי...זה רק גורם לי להרגיש רע...."
שתיקה אפפה אותנו וסגרה עלינו מכל כיוון בלתי צפוי.השקט כל כך רועם במצבים לא רגועים.הוא יגרום לך להרגיש כמו הר געש לאט לאט מתחמם ומתחמם ומוביל אותך לתוצאה הסופית להתפרצות.או,ואם אתה הר געש שקט.אז תהיה לך התמוטטות עצבים.
"למה את לא אומרת כלום?מה קרה לנו בשלושה חודשים האחרונים?..."
"תתרחק...",היא אמרה בכעס ובפסיכופטיות שלא מאפיינת אותה.
"למה את ככה?....בבקשה תחזרי להיות כמו שהיית...."
{11 חודשים לפני}
"הם אומרים,שסתם חלמתי על גולני ויחידת אגוז.אם אפשר להשתמש בביטוי הם חושבים שהשתגעתי.
לבסוף הבנתי,שבאמת יכול להיות שחלמתי,כפי שהם טוענים.אבל אני יודע מה הרגשתי.
התחלתי לרוץ מלפני שבוע וחצי.הרי צריך לשמור על כושר,לא?ראיתי כמה פעמים בחורה צעירה וחמודה.סקסית ומפתה.מתוקה,יפה.כל תנועה שלה משחררת קסם בוגר וטהור שחי רק באגדות ובסיפורים.
היא בגובה שלי בערך 160.יש לה שיער שחור קצר שקצת מחומצן לצהוב.עיניים אפורות,גוון עור לבן.פנים רזות ומבנה מושלם.לפי מקורות שהפעלתי{מקורות?חחח מי ישמע הצחקתם אותי כולה ידידה שלה שהיא במקרה גם ידידה שלי...}גיליתי שקוראים לה מיתר.והיא צרפתייה.זה מסביר את היופי המיוחד,שלא רואים בתצוגת אופנה אצלנו כל יום.בארץ בקטנה שלנו.
טוב יומן יקר נראה לי אני אלך לישון
אם אני רוצה לראות אותה שוב מחר,צריך לקום מוקדם..."
צלצול ראשון,אני עדיין בסצינה הסקסית בחלום שחלמתי.צלצול שני,מתחיל לאט לאט להתפכח ולהתעורר.
צלצול שלישי,נזכר במיתר ובריצה.צלצול רביעי של השעון מעורר,ואני דופק לו מכה והוא נופל על הרצפה.ועכשיו צריך להמציא תירוץ לאמא למה הוא נשבר.אחרת היא תחפור לך בשכל שזאת הפעם החמישית מתחילת השנה שזה קורה.ושלבסוף אני אצטרך לשלם על שעון חדש.
שטפתי פנים,לבשתי מכנסי ספורט וחולצה ישנה.יצאתי מהבית לכיוון גולדה{משטח של 4 ק"מ שרצים אצלנו אנשים או הולכים}.אור השמש שמתחזק ומתחזק,הראה בכל חצי שעה צורה יפה של עצמים דוממים.כל פעם ראית צל אחר של עץ,או התמקדות אחרת בבניין מסוים.רצתי שתי דקות בקצב מהיר מאד.כדי לחמם את השרירים.אחרי זה דקה הליכה מהירה.ואז כשהתכוונתי לרוץ ראיתי אותה.באימונית הקצרה ובגופייה השחורה.אהבתי את ריח הזיעה שמושפרץ לו מכל כיוון בתחום שלה.התאהבתי בצורה ששיערה מתנועע שהיא רצה.בפנייה שעמדתי המום,היא עברה אותי.אני לא יודע איזה חלק ראשון התאפס.אני מתכוון המוח היה אומר לי לוותר.אבל אולי לשקול את זה.והלב.טוב הלב זה כבר משהו אחר.הוא היה נותן לי רסיות לבית החזה.וצועק "לך אליה!נסה להתחיל איתה!"
בתור אחד שבקרבי,אני די שפן בקטעים עם בנות.הכוונה היא שלא היה לי קשר אף פעם.ואני בן 19.וזה גיל מבאס ומבוגר יחסית.הנורמה שמצפים ממך שלפחות יהיה לך קשר רציני עד גיל 19.באמצע מפגש חברתי,בערב.אתה וחברים שלך סתם עושים שיחות נפש כאלו ומפרגנים אחד לשני והם מספרים על כמה קשרים היו להם.ואם אתה במצב רוח טוב אז אתה זורם ומספר למה נפרדתם וכל השטויות שבאות בחבילה.הגיע תורך,אחרי שכולם מספרים.כולם מתרכזים בך.מנסה לשחק אותה מפגר ושואל,"מה?"
ואז הם כאילו לא מראים שהם יודעי םשאתה נבוך ומנסה למשוך זמן הם חוזרים על השאלה.ושוב,כולם מביטים בך.ואתה עונה עם פרצוף חסר אונים מתחבט עם נבוך,"אף פעם לא היה לי קשר...."
בהתחלה הם חושבים שאתה עובד עליהם.אבל אז אחרי כמה דקות יורד להם המטבע למוח.ואז התגובה הראשונית שלהם היא לצחוק עליך.אבל הם חברים.ואז אחד מהם מציע,"אולי נגרום לו להתחיל קשר...נבלה איתו במועדונים שיכיר בנות..."
אבל אתה טיפוס יותר ביתי,מבחינתך סרט ופיצה הם העיסוק האידיאלי להעביר את הערב.וכשאתה מנסה להוכיח להם את הנקודה.הם לא מקשיבים.והם כופים עליך לעשות זאת.ואני זוכר בתיכון לימדו אותנו על סוגי לחץ.ובאחת הפעמים נתקלנו בלחץ חברתי.וזאת אומרת אנשים עושים דברים שמנוגדים לרצונותיהם ולהשקפותיהם בגלל החברה.הם לא רוצים להיות שונים.זאת הנורמה החברתית של כל אחד.שהוא ישתייך לקבוצה מסוימת.זה העיקרון שמנחה כל אדם בתחום הסוציאלי.
הלכתי בסוף לפי האיבר שקרוי לב.אפשר לומר שרצתי והייתי מאחוריה ההורמונים שרפו לי את התאים במוח.וגרמו לי לשכוח את המטרה.והאדרנלין לא נראה באופק.רק הטסטוסטרון.התמקדתי לה בתחת.בתנועה שלו.כמו ילד חרמן בן 15 שלא ראה ציצי בחיים שלו.והתורן התחיל לתפוח.הבעיה במכנסי ספורט היא שגם אם המקל סנוקר שלך לא במצב של גדילה.עדיין יראו אותו.
