פולין

חשבתי שאבחת היקום תפסק ברגע שתחפצי,

ברגעי תמותה של תומי הבדוי - אפוף משברי טרסות הזהות.

חשבתי בשקריות שמוחך החריף לא יאפשר לך לחדור אל מבעד לראשו של בן תמותה שכמותי,

ברגעי השפל הגדולים של חיי – בם דפיקות הלב תפסקנה לנקישת אצבעותייך.

וכי הנחל לארוגות גינתך יהפוך גם הוא לנהר דמים אפוף בדלי גופות ואיברי גזרת חיי,

ברגעי ליל הבדולח המנופץ של פירכוסיי – בו האנטרופיה תחדל במרוצה כנגד רצונך הבזוי.

ברגע שבו חדרתי אל מבעד למחשבותייך, פולין

ידעתי כי כל שחשבתי אמת לאמיתה תמיד היה,

וכי ידעתי שפניי שיש הונוס שלך מסתירות אופל שיאיים למחוק את האנושות מימי בריאתה,

ברגעי התופת הסופניים של מותי – בהם מבע עינייך יעזוב את החדר בידיים מגואלות בדם

ויותירני באפלת הנצח לעדי עולם.