צילה היתה הראשונה שצצה. היא היתה דמות האם שכל כך חסר היה. "מעין ביטוי אדיפאלי במובן הפרוידיאני לצורך שלו במשפחה" היתה צילה מנתחת לעצמה, ומסבירה כי לעולם לא תהיה אמא שלו, ולכן מותר לה ליצור איתו קשרים רומנטיים וההסברים הפרוידיאניים יכולים מצידה ללכת לכל הרוחות. זה הוא שהצמיח אותה. כאשר רכש את הפיאט אונו מסוכנות רכב יד שנייה. ברגע שעינו נחה על גופה המתכתי הוא ידע שהם נועדו זה לזו. מייד כינה אותה בשם צילה שלי, והיא מצידה מיד נענתה. ובכך, פרצה צילה את גבולות גופו של יוסי וקיבלה עצמאות שאפשרה לה שיחה גלויה עם יוסי.
אבל כשקיבלה את גופה, כבר ידעה על עוברים שממתינים לפרוץ, גם ללא גוף נפרד הם יפרצו. יוסי היה שסוע מבפנים. מבודד ועסוק בעיתונות מקומית, ועוד ברשת שוקן בת"א, אחד המקומות היותר ממורפקים ופחות מקבלים מבחינתו. ככל שהיה יותר הזוי בכתיבתו ובראייתו את המציאות, כך קיבל הערכה רבה יותר תחת אצטלא של מקוריות.
רצח יצחק רבין הוציא אותו משלוותו. כעת, כשחבר לספסל הלימודים לא די שלקח לעצמו את האחריות והרג, הוא עשה זאת באסרטיביות בזויה. אמא שלו נבטה כעת מבין כותלי האוניברסיטה. היא דיברה כעת בכל רגע ורגע, הוכיחה אותו, ידעת שמשהו יקרה ולא אמרת. צחצחתם נשקים יחדיו, טוב מה כבר אפשר לצפות ממך, הרי ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממך. החיים שלך זו האחריות שלך, והבחירות שלך יקבעו לך את הנתיב ישר לבית הכלא, לצדו של רוצח ראש הממשלה. וכולי וכולי. הוא היה חייב להשתיק את קולותיה שבתוך ראשו. זו לא היתה צילה, אלו היו קטעי זיכרונות משולבים במציאות עכשווית שקיבלו ביטוי קולי בראשו, והוו למעשה את חבלי הלידה למגלה שמאס בחוסר האונים בו שרוי היה יוסי רוב חייו. בריחה מאחריות, בריחה מהתמודדות, בריחה מלימודים, בריחה מחברים, בריחה מנשים, בריחה מריגושים ולמעשה, כך נהג מגלה לומר בחוסר סבלנות מופגן מול האישיות המתרוקנת של יוסי, בריחה מהחיים, אז ברח לך בבקשה ותשאיר לי את הגוף שלך בבקשה, אני כבר אדע כיצד לנווט אותו למקומות טובים יותר. אני אנווט היה מגלה צורח בנשמתו של יוסי בכל פעם שזה נקלע לדילמה עצמית, ומשתק אותו ברגע כדי לבחור דרך פעולה במקומו.
מגלה לא גילה אחריות לגופו הרעוע של יוסי. הוא לא דאג לחזקו בשום דרך. הוא תעב את יוסי ואת כל מה שהוא ייצג עבורו. בגופו השבור, המרוסק מנפילת מצנח רחיפה, נפשו פגועת ההלם מהאוטובוס, לא הרשימו את מגלה במיוחד. גם לא הילדות הקשה אותה העביר לבדו. את כל אלה ביטל מגלה במילה "חננה" והמשיך לדרכו. למרבה הפלא, ברובם המכריע של המקרים, הוא גם צדק. גופו של יוסי עמד בתלאות קשות יותר ממה שיוסי האמין שיוכל.
ציניקן נולד לחיים יחד עם מגלה, אבל נוכחותו התחזקה מול פעולותיו של מגלה וחוסר פעילותו של יוסי. לאט לאט הוא הפך יותר ויותר משמעותי. גם את אופיו הציני על גבול המקאברי הוא עיצב מול התלהבותו של מגלה, ולצד צילה המגוננת. לולא צילה,יש להניח שציניקן היה חיובי יותר, אלא שצילה לקחה אליה את כל תפקידי ההגנה על יוסי, כך שציניקן היה חופשי להפוך למקאברי כל כך עד לזליגה אובדנית. באופן פרדוכסלי, זו צילה שפתחה אצלו את הרחם ליצירת הפצצה.
יוסי כבר לא היה ילד צעיר - משוחרר צבא - כשהניאגרה בשירותים החלה לטפטף טיפות פלאסטיק על הרצפה הדביקה. הוא היה בראשית שנות ה-30 לחייו. עיתונאי זעיר, זועק בדממה רועשת להכרה ובכך מרחיק מעליו את כל אוהביו. ציניות נשפכה ממנו אפילו בסגנון ההליכה. אחת לחודש היה בביקורת באיכילוב. הוא הרגיש כמו גבר מלגו. חסר ביטחון היה שובה את לבות הנשים סביבו. הן רצו לאסוף אותו אליהן ולהרכיבו מחדש. מעין פוטנציאל לגבר האידיאלי. לגו שניתן לעיצוב. אבל הוא לא ראה בהן כנשים אלא כאפונים. מעולם לא הבין את סוד הקסם שהפיץ. תמיד היה משוכנע שנשים הן הפאשלה של אלוהים. ומיד הוסיף "כמה חבל שאני אתיאיסט".
זה לא מנע ממנו מלטעום מהפרי האסור מפעם לפעם, אבל כמו כל דבר בחייו, גם הקשר עם הנשים היה כרוך בסיבוך רב, חמור מכך, כרוך בנסיעה בצילה. וזו תמיד הסתייגה. מדי פעם, הצליח להשתחרר מהמועקה של הפיאט, אבל ברוב הפעמים, היה פותר את הבחורה ב"זה לא ילך בינינו, אני כנראה עוד לא בשל לקשר". כשהבחורה היתה מגחכת לאמירה בהצהרה "מי רוצה קשר, על סטוצים לא שמעת?" היה בדרך כלל מסמיק ואומר "אני לא בחור מהסוג הזה" והולך. זה תמיד משך אף יותר את הבחורות, אבל יוסי לא הבין זאת. בסתר לבו, המתין לאחת שלא תרפה, ותגאל אותו מבדידותו. אלא שפרט לכמה התחלקויות מזדמנות, אף אחת לא הצליחה לעבור את מחסום צילה.
גם היותו עיתונאי לא סייעה בידו להתמודד מול חוסר האונים שלו. נהפוך הוא. הוא הצהיר על עצמו כגבר מלגו, ולכן אינו משתתף במשחקי המרפקים של הצעירים. אם רוצים אותי, יודעים איפה למצוא אותי היה משכנע את עצמו. הם ידעו בדיוק איפה למצוא אותו, ותמיד הועידו לו את העבודות שאף אחד אחר לא רצה או שלא היה מסוגל לעשות טוב כמוהו, ובעלות נמוכה כל כך. יוסי היה די נבוך מתלוש המשכורת. מגלה כבר הבין שרשת שוקן אינה המקום האידיאלי להשתכר בו, ובוודאי לא להתקדם בו. וכי לאן יגיע? להיות עורך במקומון, או אולי נשגב מכך לכתוב לעיתון "הארץ?" פאר היצירה האנושית. לא, מכאן לא תבוא הישועה. מגלה כבר יצר קשרים עם חברות פרסום שונות בארץ, והפיץ את משנתו של ציניקן: "המזון שאני אוכל מזין את גופי אבל גם את עצמתי ובכך גם את עצמיתי" ומי שיכול להסביר את מה שאמרתי, חייב להיות אישה. זה תפס מצוין. חברות פרסום רבות חזרו אליו, ארגוני נשים פרגנו לו חברות מזון רצו את ברכתו על מזונן העצמתי או העצמיתי, והוא הפך להיות קופירייטר. מגלה היה חייב להשתלט על יוסי בזמנים קבועים כדי לספק את הסחורה. מאחר שהעבודה ברשת שוקן היתה עבודה גמישה למדי, הצליח מגלה להתחייב. הוא סידר את כל הסידורים במס הכנסה כדי לאפשר שתי הכנסות, כך שיוסי כלל לא ידע מהמתרחש סביבו, דבר שייתן למגלה מרווח נשימה, וישאיר אותו בשליטה מוחלטת על יוסי. מה שהוא לא יודע, לא יכול להזיק לו, היה חוזר מגלה ואומר לצילה. היא מצידה שמחה על תוספת ההכנסה. ציניקן אף הוא ראה בקיומו של מגלה פלא בפני עצמו, ובוודאי כשמדובר בהכנסה כספית משמעותית ועוד ממכירת משפטים למשרד שמוכר לאנשים דברים שהם לא צריכים מלכתחילה. יותר ציני מזה אין. ציניקן ראה בכך סימטריה ראויה. יוסי עובד במקומון ומציל את האזרחים משיניהם החדות של המפרסמים והעושקים האחרים, בעוד מגלה מוכר לאותם עושקים משפטים שיכולים להמיס כל קונה ממוצע, ולשלש את הרווחים. הכספים נכנסו לחשבון נפרד של מגלה. אמנם, בתעודת הזהות כתוב היה יוסי, ולכן, גם החשבון על שם יוסי, אבל נפרד מיוסי כפי שהוא מכיר את עצמו, וגלוי למגלה. תחכומו של מגלה היה על גבול הנבזות. מאחר שהיתה לו גישה למידע שמצוי היה במוחו של יוסי בעוד זה האחרון היה רדום לחלוטין לכל המתחולל בחייו האחרים תחת המותג מגלה, השתמש מגלה במידע שצבר יוסי כעיתונאי לצרכי פרסום. לא אחת חשב יוסי שלו המפרסמים היו יודעים את מה שהוא יודע, יש להניח שהיו משתמשים בכך. לא אחת התפלא לגלות שהם יודעים. עם כל הציניות שלו, הוא שנא ואף תעב את תחום הפרסום ויחסי הציבור, והיו רגעים שחשב כי מפעילים נגדו משטרת מחשבות.
אם מגלה חש תיעוב כלפי יוסי, אך ראה בו רעה הכרחית ולכן גם נסבלת, ציניקן המקאברי, ראה ביוסי רעה חולה שיש להשמידה. הוא היה מזנב בו בכל דרך אפשרית. אפשר לומר שהיה סדיסט בהתנהלותו מול יוסי. מעולם לא עמד מולו, כי לא היה לו צורך בכך, אבל בזמן עבודתו היה מסתנן ומשתלח בו מדי פעם. כל עוד יוסי היה שרוי בתוך גופה המתכתי של צילה, היה גם מוגן מציניקן, אבל מחוץ לה, חווה יוסי התעללות קשה שמעולם לא ידע אודותיה. ציניקן היה גורם לו להתגלגל במדרגות ומתגלגל מצחוק תוך כדי, היה חובט בקיר בידיו של יוסי עד שאלו נפצעו ודממו. מגלה לא נהנה מהסדיסטיות של ציניקן. לכן היה מנסה לרסנו ככל שיכול היה. עד לכאן הגיעה התייחסותו של מגלה לציניקן. בניגוד לאהדת מה שהפגין ציניקן כלפי מגלה, זה האחרון ראה בציניקן רעה נסבלת לא פחות מיוסי. הוא לא ראה שום דבר חיובי בציניקן. פרט לעובדת היותו מקסים כל כך בעיני המין השני. זה הוא שהביא את הנשים לסף דלתה של צילה, שם התמוסס לתוך דמותו של יוסי, מנסה לצעוק לעולם, אני כאן.
כמו מגלה, גם לציניקן היו תכניות. בראשן היתה תכנית ההתנתקות מצילה. לא יוסי, כי אם צילה שומרת הראש חסרת התקנה של הדמות המדלדלת הזאת. הוא היחידי שידע שמי שיחסל את צילה, יוכל לשלוט גם ביוסי בסופו של דבר. אלא שהצורך ההרסני שלו, על גבול האובדני, הוא שהביא בסופו של דבר לאותו בקע בראש ממנו זלגה הפצצה.
אם חושבים על זה דווקא ציניקן, אותה דמות שהקסימה במילותיה את הסביבה החיצונית, היתה הנתעבת ביותר בתוך גופו של יוסי. הוא גילם בתוכו כל כך הרבה רוע. כיאה לציניות. כיאה לאבדן אמונה אמיתית בכל דבר. בכוחות נשגבים ובכוחות אנושיים. בטוב האדם וביכולותיו להתמודד מול מכשולים. הוא סרב להיות מוכח אחרת. אלא אם כן מדובר היה במגלה. הוא ייחס למגלה את כל תכונות הטוב, למרות שזו לא היתה כל האמת. במגלה היה כל כך הרבה רוע כלפי יוסי, רוע שלא בא לידי ביטוי בהתעללות, אבל התיעוב הביא לכך שיוסי כמעט שנכלא על העלמות מס. ברגע האחרון, כשהבין מגלה שאם יוסי נכלא, הוא ייכנס עימו לאותה צרה, בקע מגלה והשתלט על יוסי, וסידר את כל ענייני המיסוי.
נמנומי לעומתם היה חלק מנפשו האמיתית של יוסי. הוא לא בא להלחם באחרים, אבל אפשר ליוסי קצת מנוחה. כשראה השתלטות רבתי של אחת הדמויות לכיוון של אפיסת כוחות או של הרס פיסי, היה נמנומי פשוט מתיישב. הוא ראה עצמו כשק נזיל בצורתו במשקל של טונה כשהוא ער, אבל כשהוא נרדם, הוא יכול להכפיל ואף לשלש את משקלו. זה לא שיוסי היה שמן, רק נמנומי ניצל בדרך פיסיקאלית את כל המאסה המפוקפקת של יוסי והצליח לדחוס אותה ולהעלות אותה במטריצות פיסקאליות כך שלא ניתן היה להתמודד מולו. היתה לו אמונה מלאה בצילה. בכל פעם שזו ראתה צורך לכך, היתה קוראת לו לעזרה. היא לא נהגה לעשות זאת לעיתים קרובות מאחר שהפעלתו של נמנומי כרוכה היתה בשיתוק מערכות כמעט מלא. הוא מעולם לא סיפר לה שיש לו יכולות להפעיל עוצמות שונות. את זה הוא השאיר לעצמו להחליט איזו עצמה דרושה כעת, אבל כשכולם ישנו, הוא היה ער. שולח זרועות כמו תמנון על כל הדמויות המבקשות לפרוץ, עד שמצא לנכון להקיץ. בדרך כלל היה מאפשר לצילה להקיץ יחד עם יוסי, או למגלה או לשניהם, אבל מעולם לא ליוסי לבד, ומעולם לא אפשר לציניקן להתעורר יחד עם האחרים. את ציניקן הוא פשוט תעב.
היו דמויות נוספות שצצו ונעלמו בנפשו של יוסי. היתה דמות של גיבור, ודמות של פחדן, דמות של כוכב רוק ודמות של שחקן, אבל אלו קמו ונפלו או התאחדו בברית אחים עם דמויות אחרות. בדרך כלל נסחפו לתוך דמותו הכל כך אהודה של מגלה. היו גם דמויות מסוג אחר, דמות החבר הטוב, דמות הפיה הטובה, אבל אלו התמזגו באופן טבעי לתוך צילה. עם כל התמזגות כזו, התחזקו הדמויות המרכזיות. יוסי היה אלוף גם ביצירת דמויות נוספות חדשות לבקרים. זו היתה תכונה מאוד מתישה. נמנומי מצא לפעמים צורך פשוט להרדים את יוסי באופן חלקי כדי לעצור את הילודה.
בוא נבדוק את זה שוב, או בקיצור בוני, היתה הדמות האחרונה שצצה, וקיבלה חיזוקים דווקא באותו ערב. עד אז, רבו הדמויות המרכזיות על דמותו של בוני, אך הוא שרד. איכשהו, הצליח לחרוג מהרגלו להסתתר מאחורי האחרים, והחל לקבל משמעות גדולה יותר בנפשו של יוסי. הוא היה דמות חיובית מבחינתו של יוסי. כזה שמסוגל להכיל את האחרים ואת יוסי בתוכו, מבלי להיות קנאי לדמותו המקורית. באופן פרדוכסלי, בוני היה למעשה המצאתו הגאונית ביותר של נמנומי. מאחר שזה האחרון לא התיימר לעמוד בראש החבורה, רק לפקח מעל לכולם במקרים חריגים כמובן, הוא זה שעודד את בוני לפרוץ, ובאופן מוחשי, היה מתיישב על המעוניינים לספחו אליהם. כשידע על תכניתו של מגלה, הבין נמנומי שעליו לנקוט פעולה דראסטית, וזאת עשה ביצירתו של בוני.
למעשה כולם חיבבו את בוני. היתה בו תמימות שלא אפיינה את מגלה, ופתיחות שחרגה מגבולות צילה, היה בו הומור שנגע – לא נגע בציניקן, מה שהפך אותו לדמות חביבה מבחינתו של זה האחרון, ובאופן מוחשי, גם הוא היה מההגיוניים והשקולים יותר בחבורה, ללא אינטריגות. הבעיה היחידה שהפכה את קיומו לארעי היתה חוסר ההתעמתות של מול יוסי. זה היה ברור לכולם שמי שנפגש פנים אל פנים, או כפי שמגלה היה נוהג לומר, "זקוף וגאה" מול יוסי, נשאר יציב גם בהמשך. אבל לבוני היתה תכנית אחרת. הוא ידע שאם ישתלט על יוסי הוא לא ישתלט עליו כדמות אלא כתכונה, ויזכה לאישורו המלא של נמנומי. הוא המתין לרגע האמת. אז, היה משוכנע, יוכל להתעמת על מכלול הדמויות, לבטל את חלקן, ואחרות לאמץ שוב, כתכונות אופי. ליצור אופי ליוסי ולא לחלקו לפיסות חיים שונות ללא קשר פרט לגוף החי.
