בכל פעם שאני עוברת ליד חדרה, אני רואה שהדלת קצת פתוחה.
אף פעם לא העזתי לעצור אבל תמיד הסתקרנתי, מן סקרנות כזאת שנשארת בי גם אחרי שאני כבר לא שם. למה היא לא סוגרת את הדלת, או לפחות משאירה אותה פתוחה לגמרי. האפלולית המוזרה הניבטת ממנה שונה מכל אפלולית שאני מכירה. מידי פעם ניסיתי לדמיין מה יכול להיות מאחוריה, אבל כל ניסיון כזה נתקל מחדש באופל שבלע כל רעיון.
יום אחד נשארתי לבד, לא היה איש בסביבה. בהתחלה בכלל לא חשבתי על החדר שלה, מלאתי את סדר היום שלי כרגיל, סדרתי, הסתובבתי הנחתי דברים על דיוקם, כמו תמיד. ואז עברתי במקרה ליד החדר, גם הפעם הדלת הייתה מעט פתוחה, סדק של מסתורין. עצרתי, שלא כבימים אחרים, הפעם נעמדתי מול החריץ וליבי הולם, הסתכלתי על הידית ולא חשבתי יותר מידי, ידעתי שאם אתחיל לבחון את מחשבותיי, סביר, שהפחד ינווט את צעדי למקומות אחרים. הדלת נפתחה בחריקה חרישית, מצאתי עצמי עומדת במרכז החלל, האור היחיד שמנע ממנו להפוך לחשכה מוחלטת, בקע בקילוחים דקיקים מבין התריסים המוגפים למחצה. היתי דרוכה ומתוחה, אוזני כרויות לכל רחש ושרירי מכווצים. אט אט התרגלו עיני לעלטה וחפצים מחפצים שונים התחילו לגבש צורתם. הכל דמם. במרחקים, נדמה היה כמציאות אחרת, שמעתי את המיית הרחוב שחדרה כטפטוף מציאותי לתוך אווירת החלום-סיוט שבתוכו הייתי.
לפתע נשמע רשרוש, עיני תרו בתזזית בחיפוש אחר מקורו, הרשרוש הבא נשמע כאילו מגיע מאחורי, קפצתי בבהלה והרשרוש פסק. התכופפתי בניסיון להצמיד את ידי לרצפה, לשאוב מעט בטחון מבסיס עומדי. בעודי בתנועה נשמע שוב הרשרוש, קפאתי ומקומתי השפופה הסטתי מבטי, תנועה קלה בפינה המרוחקת הסבה את תשומת ליבי, נראה היה כי השקיק הקטן, שהיה מונח בין ערמות חפצים משונים, נע קמעה. שקלתי שוב, האם אני באמת רוצה להמשיך ולחקור את סודותיו הצפונים של מקום כל כך מוזר.
היה זה ניסיון נואש לשמור על הגיון בריא בתוך הפחד העמוק שתקף אותי, נשמתי עמוקות.
הזדמנות כזאת לא תחזור שנית, עלי למצות את הרגע ולא לאפשר לאימה לנהל אותי, התקרבתי בלאט, בצעדים מהוססים, ריח מוזר תקף את נחירי, מוחי פעל במהירות מנסה לעבד את המידע הנוסף ולדלות פיסות מוכרות, שיחברו את אסופת חושי לתמונה ברורה יותר. אך שוב כל הפרטים התערבבו ככל שרבו הסימנים. שלחתי יד לשקיק, התופים בחזי הדהדו בעוז, אחזתי בה בקצות אצבעותיי ובעדינות רבה הרמתי אותה מצפה להיות מופתעת.
כשהרמתי את השקיק בטוחה הייתי כי אמצע מאחוריו את סיבת הרשרוש.
עמדתי שפופה כשהשקיק בידי מביטה לפינה החשוכה, וכלום. רק הריח לא הרפה.
לפתע חשתי תזוזה קלה, השקיק זע קלות, משום מה לא העפתי אותו ברתיעה מידי,
בזהירות רבה פתחתי את שוליו והצצתי פנימה, חושי הוכו בסנוורין, עצמתי את עיני וחזרתי ופקחתי לאט ובזהירות מתוך כוונה לתת להן להתרגל לאור הבוקע.
כשצלחתי להתרגל לאור החזק וראיתי את תוכן השקיק, פי נפער בתדהמה.
שפשפתי את עיני ובדקתי את סביבותיי, דבר לא השתנה, אני עדיין עומדת באותו החדר עטופה בעלטה מביטה לתוך שקיק קטן שמישושו בין אצבעותיי כקטיפה רכה, חזרתי והתבוננתי לתוכו.
האור הריחני זרח מתוך גוש עגול שנח בתחתיתו, אותו גוש נדמה היה כפיסת אדמה, שכן צמחו עליו מיני עלים ועצים קטנים, בין הצמחייה המרובה הסתובבות דמויות קטנות לבושות בשלל צבעים, מלחששות ומהסות אחת את רעותה. הדמויות ספק פסעו, ספק התעופפו וכל תנועה מהירה של אחת מהן יצרה עננת אבקה מוזהבת. חלקיקי האבקה עלו וחדרו לאפי, ההתעטשות שאחזה בי לא אחרה לבוא וערערה את יציבות שפיפותי. השתטחתי אחורנית מההדף פרושה על ערמות חפצים שדקרו והכאיבו לצלעותיי.
קפצתי מיד חזרה על רגלי ומיששתי אחרי השקיק, ניסיתי למצוא אותו ולחזור ולהתבונן בנעשה בתוכו אך לשווא. האדמה כאילו בלעה אותו עם כל עולמו הפנימי.
שמעתי רעשים חדשים מחוץ לחדר וחששותיי התעבו, פן תמצא אותי מחטטת באפלה הפרטית שלה.
פילסתי את דרכי החוצה, כובשת את סקרנותי האין סופית המעורבת בתמיהה עמוקה לגבי שפיות דעתי וצלילותה. הספקתי להסב את הדלת מאחורי לכדי סדק בדיוק כשהגיעה ונעמדה לידי, במבט שואל אך חסר תוכחה חמקה ונכנסה לחדרה, נדמה היה לי שראיתי בזוית העין חיוך קל טומן סוד.
סחרחורת אחזתני, העברתי יד על מצחי מנסה להשיב רוחי, ולהפתעתי גיליתי כי ידי מלאות באבקה מוזהבת המדגדגת את אפי.
(ביננו, אבל רק ככה בסוד, מי שמעז ונכנס לחדר של בתי לעולם כבר לא יהיה אותו אדם)
כל הזכויות שמורות ל - נ.ה.ר
