משועמם מנוכחותה, התעלם יוסי מעדן. אותה אפרוריות שהסתובבה סביבו. היא סעדה אותו בשלווה וברכות ניו אייג'ית משהו. תכונה שדחתה אותו. בכלל לא יכול היה לסבול גילויי חיבה או אמפתיה פרט לצילה ובמיוחד תעב את הטרנד הניו אייג'י, הפוסט מודרניזם, המאה ה-21.
עדן הפשיטה אותו מבגדיו הרטובים והכניסה אותו לאמבטיה חמה. היא לא ניסתה לדובב אותו. בתוך תוכה, חשה שיוסי עדיין לא מוכן לדבר, ומבחינתה, גם לה זה היה לילה ארוך, ולא התחשק לה לדבר במיוחד. השתיקה ביניהם היתה מעין נחמה עבורה.
מוכנית היא פעלה כמו מתוך דף הוראות. באמבטיה הכניסה מלחים מרגיעים ושמנים אתריים. מסביב לאמבטיה פיזרה צמחי תבלין כמו רוזמרין ואזוב, בעלי תכונות תרפויטיות, איתם יוכל יוסי לשפשף את גופו, אם יחפוץ בכך. היא ציידה אותו בחלוק רחצה כחול, בדקה שוב את טמפרטורת המים, הניחה לידו ליפה טבעית, וסוגי סבון שונים לבחירתו, מהרגיל לטבעי, וכן שמפו אותו היא רוקחת בעצמה. יוסי שיתף פעולה. הוא נכנס לאמבטיה הריחנית ברצון. עצם עיניו והתמסר לריחות.
עדן לא המשיכה לשרתו. כעת, היה עליו להתנקות. לעשות משהו בשביל עצמו. הוא לקח את הליפה והחל לשפשף את עצמו. ככל שתיעב את האלטרנטיבות למודרניות, כך גם נהנה מהם במסתרי נפשו. הוא לקח את הרוזמרין ושפשף את גבו. בתוך האמבטיה, שוב ניסה לשחזר את שארע לו ביממה האחרונה, ללא הצלחה גדולה. כעת לא היה ספק בלבו כי מדובר במקום מבטחים. בתוך האפרוריות המעודנת הזו, יוכל להתאושש ולחזור לעצמו. הוא לא היה בטוח מיהו בדיוק, אבל היה משוכנע שמשהו בו השתנה. דמותה של צילה המשיכה לנקר במוחו, אבל בתוך האמבטיה, שום דבר לא יכול היה להפריע לשלוותו. גם לא צילה שניסתה בכל דרך להניא אותו מלהישאר ולהחזיר לה את גופה.
הקור פשה במחוזותיו כשנאות יוסי להיפרד מהמים הריחניים. מהפינוק שבגיגית הענקית המלאה במים חמימים, מלחים ושמנים. אלו גרמו לו לצריבות נעימות. ככה הרגיש כי הוא בחיים.
עדן נכנסה לחדר האמבטיה. היותו ערום לא הפריעה לה כלל. כאילו היתה רגילה בהמצאות גברים זרים ערומים במחיצתה.
עטוף בחלוק כחול, בלא דבר מתחתיו התיישב מול הקמין בשעה שעדן סעדה את פצעיו. היא ניקתה, מרחה משחות טבעיות, וחבשה בתחבושות שונות מצמחים ומבדים לבדים. ליד הקמין הניחה פיג'מת פלנל מהדור הישן, כזו שלובשים זקנים, מהוהה אך עדיין נראית מחממת, ותחתוני גברים לבנים פשוטים ביותר.
גם בכך ראה יוסי פסול אבל הוא התלבש. כעת חש את השריפה בוערת בבטנו. היא עטפה אותו בשמיכות חמות, הובילה אותו חזרה ליד הקמין והגישה לו ספל גדול במיוחד מלא במרק ירקות עשיר ומהביל. יוסי הביט בכוס. הוא נזכר כי בילדותו היה מכנה כוסות מעין אלו "קערה צולחית". זה היה שילוב מילים שהוריו התענגו עליהם כל עוד יכלו. ספל ענק עם ידית, ספק ספל ספק קערה. בבגרותו, כדי לנתק עצמו לגמרי מהזיכרונות היה מכנה קערות מעין אלו מיכלים.
לא היה לו ברור כיצד הגיע לשם, לא הבין אם הוא היה זה שהתעלס בשלג עם פצצה נשית, או שצפה בזוג אחר, או שאולי צפה באישה אמיתית והזה, ואם כן, מה עלה בגורלה. הוא היה חייב לקבל תשובות.
הוא ניסה לנתח במוחו את השתלשלות העניינים כפי שהוא זכר אותם. ואז, נפל האסימון. "כנראה שמשהו קרה לי" שמע את עצמו אומר. משהו בראי קרא לי לצאת מהבית. בכלל לא התכוונתי לצאת, אבל משהו דחף אותי החוצה. צילה הציעה לי שמיכה, ובגדים ומזון, אפילו יין. היא ידעה על דבר הנסיעה הזאת, אבל כנראה שעוד משהו התערב שם. אותו קול שקרא לי לצאת וכאילו השתלט עלי. הוא דיבר בקול רם. גופו היה חלש מכדי לקום ולהתנועע בחדר כפי שהיה רגיל. קולו נשמע חלוש, אבל מוחו החל לעבד את הנתונים בקרירות.
עדן הביטה בו. הוא נראה בעיניה מוטרף. עיניו התרוצצו גופו היה דרוך, מכווץ ונוקשה, פיו קפוץ, בין גבותיו נוצרה גבעה שעדן מכנה גבעת הכעס, אבל יוסי לא כעס. זה היה ברור לה. הוא ניסה להבין מה קרה.
למזלו של יוסי, התעוררה עדן אותו בוקר מוקדם מהרגיל ויצאה עם ברטו, הכלב המעורב שלה, שחור משחור פרט לעגול חום דמוי ברט על ראשו, לטיול הבוקר. ברטו נבח כבר שעה קודם לכן. הוא הריח את יוסי מרחוק. ברגע ששחררה אותו מכבליו יצא בריצה לעבר שדה השלג שמאחורי השכונה שלה, מושך את עדן אחריו בצעדים גדולים. בשלוותה, הבינה עדן כי לא מדובר בטיול בוקר רגיל, אלא ברטו מנסה לומר משהו. היא רצה אחריו הכי מהר שהצליחה בבוקר מושלג זה. מכוסה במעיל השלג שלה, החלה קצת להזיע כשהוביל אותה ליוסי. הוא עדיין צעד. ממלמל אל תוך דמותו של מגלה. כשראה אותה נעצר. "איפה זה האהל הירוק?" שאל. גם אז הוא נראה מוטרף בעיניה. "אהל???" נדהמה. "אתה מדמם, ונראה לי שאפילו קודח. בוא, אם אתה מתכוון לאוהל שהיה נע פה בראשית שנות ה-90', הם התפזרו." ענתה בפסקנות. "מי אתה? אני חושבת שהכרתי שם את כולם" אמרה, "ואותך אני לא זוכרת" "אני מגלה" ענה מגלה. "אני עדן" מגלה ראה בה את מה שלא ראה באף אחת מהנשים האחרות שפגש מאז הגיח, ואף לא בכל הנשים שצצו ונעלמו בנפשו של יוסי, ואף לא בצילה. כאן, הוא חש שסיים את תפקידו. הוא היה עייף מדי מכדי להלחם בכך. בוני שחיזק אותו כל אותו זמן, ניסה לתמוך בו מהצד השני, למורת רוחם של צילה וציניקן. אבל כולם היו כל כך חלשים. כל כך הרבה דם נשאר שם על השלג. מורת רוחם באה לביטויה בהצגת שמותיהם מול עדן. שיהיה לה ברור שלא מדובר באדם אחד. פתאום ציניקן קפץ עם חיוך מר, וצילה במבט כועס, אבל גם הם לא באמת התנגדו לעזרה שהושתה להם. ברגע זה הפצצה שניסתה לנתק את יוסי מידיה של עדן, חשה בחולשתה מול הדמויות האחרות שואפות החיים, כמו טיפת דם, היא התאבדה לתוך הכבד, בית הקברות של כדוריות הדם. היא לא רצתה לנשור על השלג. שם היה לה ברור שלעולם לא יישאר שריד ממנה בנפשו של יוסי. כך, אולי, תוכל לחזור בזמן טוב יותר.
פרט לה, לאף אחד לא היה אכפת יותר מכלום. הם התעלפו לתוך זרועותיה של עדן ללא הכרה. יוסי החל להתעורר לאט אל הכאבים.
מקולח, מחומם וחבוש לגם יוסי לאט מהמרק שערב לחיכו. עיניו החלו להתיישב על נקודה אחת, האדים שיצאו מהכוס. מוחו החל להתרוקן ממחשבות ולהתמקד בקורה סביבו כאן ועכשיו. הוא הבחין בשטיח הרך עליו נח מוקף בכריות כותנה גדולות וצבעוניות. הוא הבחין בברטו שהתחמם לידו מול הקמין. לאט, שקע לתוך הכריות וחש נינוח, עם הספל בין ידיו, והביט בתקרה. זו היתה גבוהה מאוד וקצת מעוגלת בצורתה. האבנים הירושלמיות השוו לקירות פנים הבית גסות שבעלת הבית טרחה להדגיש אף יותר בצבעי טיח זהובים. אפשר היה להרגיש קצת כמו בתוך מאורה, לולא חלל החדר היה גדול כל כך. גם התמונות שנתלו על הקירות הגסים לא הראו עדינות.ללא מסגרות, רק הקנבס המתוח על הקרש, עליו הציורים השונים. אבל המראה הכללי שידר עדינות ומינימליסטיות הפוכים לפרטים.
מאז מצא ברטו את יוסי חלפה כמעט יממה, ובאה לתומה. יוסי התעורר לסוף היום בכוחות מחודשים ועם סמני שאלה. עדן לעומתו כבר היתה עייפה. אמנם, ניצלה את הימצאו כדי להעדר מעבודתה (אותה לא חיבבה כלל, אבל פרנסה זו פרנסה), אבל כעת, לאחר יום של התרוצצויות סביב הזר המסתורי, חשה עייפה ובדיוק כשנחה עינה על המיטה, מצא המסתורי לנכון להתעורר ליום חדש. ועכשיו מה, תניח את גופה למיטה ואת ביתה לזר? או שהזר בעצמו יציע לעזוב את ביתה? היא לא חיבבה גם הזר במיוחד, אבל אין ספק כי היווה הוא תירוץ מהטובים יותר שנקרו בדרכה בשנה האחרונה, ומאחר שאישה בריאה היתה, לא נוצלו ימי המחלה בגינם יכולה היתה להעדר. כך אימצה לעצמה את פציעותיהם של מחפשי האוהלים בדרכה.
כבדרך קבע היתה קמה מוקדם, מטיילת עם ברטו, נעצרת בנקודת עצירת הנשימה מצלמת בנפשה את התמונה וחוזרת לברוא אינטרפרטציה לאותה התגלות אל תוך קנבס נקי ובתולי. לאחר שצרחה את נפשה בדממה דרך המכחול ובעצמת שתי ידיה, נקייה מאנרגיות שליליות או חיוביות יצאה לנהל את משרד הנסיעות של בן דודה החי בארה"ב, מהבירה. לא פעם הציע אותו בן דוד כי עדן תהיה שותפה מלאה לכל דבר ועניין. הוא אהב את גישתה לעבודה, ואת אהבתה לאנשים. לא אחת הגיעו לידיו מכתבי לקוחות מרוצים שתארו את סבלנותה של עדן לכל גחמותיהם, והתאמת הנופש האידיאלי לכל כיס ולכל אדם בכל מצב. האמפתיה אותה הצליחה עדן לשדר מבלי שתהיה מודעת לכך, היתה הסוד להצלחת המשרד. כפי שהיא נהגה בכל אדם, כך נהגה בלקוחות, וכך דרשה גם מצוות העובדים המצומצם. אך היא לא העריכה את עבודתה, את תכונותיה הייחודיות, או את בן דודה. לדעתה הוא פשוט היה חסר חוש עסקי בהעדפתו אותה על פני אחרים כמנהלת המשרד, ויותר מכך, עוד בהציעו לה להיות שותפה לעסקיו בתחום זה. עם זאת ככל שסלדה מהעבודה כך היתה עיוורת לשירות שסיפקה לה עבודתה, פרט לפרנסה שהיתה טובה, גם פורקן לכל עודף האמפתיה שהיתה מצטברת בגופה הסתמי. מישהו היה חייב לקבל את מה שיש לה לתת, אחרת, אין ספק כי גם אצלה היתה מתחילה סוג של זליגה סכיזופרנית.
במשרד ידעו הנפשות את נפש בעליהן, ולא פעם הציעו להחליף את הבוסית, במכתב ישיר לבעלים. אך בהיותה בת הדודה האהובה, ובהיותם של הרווחים גבוהים מרווחי הסניפים המקבילים בערים אחרות, לא היוו אלו איום אמיתי למעמדה של עדן.
"איך אתה מרגיש?" אספה עדן לעצמה את כוחותיה וסחטה מהם טיפות אמפתיה אחרונות. "טוב באופן מפתיע" אמר יוסי. "מה אתה מציע לעשות?" שאלה.
"בנוגע למה?" היתמם יוסי.
"בנוגע ללילה" עתה בענייניות.
"לא אין לי כוח לסקס הלילה אם לא אכפת לך" קפץ ציניקן מתוך גרונו להבלחה רגעית תוך כדי ערנותו של יוסי.
עדן חייכה. "לא אכפת לי" ענתה בלבביות. דווקא הציניות הזו, היא ששינתה את דמותו האפרורית של יוסי בעיניה. "אבל בכל זאת, אתה בבית שלי.... איך אדע שלא תגלח לי את כל הבית בזמן שאשן?" "יפה שאת לא מזכירה אונס תוך כדי שינה" קפץ שוב ציניקן לתוך דמותו של יוסי.
"מעניין שאתה מזכיר את זה בפעם השנייה" אמרה בלי לחייך, "מזה אני מבינה שיש לך רעיונות כאלה בראש... זה לא מוצא חן בעיני כלל". בוני השתיק את ציניקן והושיב עליו את ישנוני. "זה לא אני, זה הילד הרע שיושב לי בפנים" הסביר בוני בחיוך מתנצל.
"תשתדל לשלוט עליו" אמרה שוב ללא שום חיוך. וכעת, מה אתה מציע לעשות?"
בוני החזיק במושכות, והוביל את יוסי בידיים בטוחות. "תראי עדן, אני לא אעשה כלום. אין לי כוח לעמוד על הרגליים. כל מה שאני רוצה וצריך זה עוד כמה שעות מנוחה, ואז אני חוזר לאוטו ונוסע מכאן. אני מבטיח לך לגמול לך על העזרה. אין כמוך".
יוסי נבהל מהנחמדות הלא אופיינית. הוא האמין שמי שעוזר לאחרים, מגיע לו. הכרת תודה היתה ממנו והלאה. בוני שידע את נפש בהמתו, התכונן להתפרץ בכל רגע בו יחוש כי פיו של יוסי יוצא מכלל שליטה.
עדן הביטה סביבה. היא דאגה לקחת איתה את הארנק, המפתחות, נעלה את הבית והפטירה, ממילא, מי שיפרוץ לבית, - מגיע לו. מקסימום יוכל לגנוב את הקנבסים מהקירות. היתר מחובר.
יוסי חייך. הוא דווקא מאוד אהב את הציורים הללו. "את ציירת?" שאל
עדן לא זיכתה אותו בתשובה. היא חייכה בנימוס, הראתה לו את המטבח והציעה כי יתקין לעצמו מאכל באם יחוש צורך לכך. הציגה את הגבינות במקרר, הירקות, הקפואים והחטיפים,
הציגה את התבשילים על הכיריים ואת מברשת השיניים לאורחים. הספרייה למקרה שיחוש בבדידות, ואת ברטו תוך ציון כי אינו כלב ידידותי במיוחד. היא פרשה לחדרה בלב כבד, אך בתחושה כי עד לבוקר לא יקרה דבר שלא תחפוץ שיקרה. ואכן כך היה.
הלילה ירד בשמיכות. כמו בהתכרבלות חורפית ראשית התכסו השמיים בשמיכת הצמר החומה-אדמדמה, לאחר מכן שמיכת הסטן הכחולה בהירה ולבסוף, הפוך השחור זרוע נקודות זהובות, עטף את השמיים עד לאדמה, וחימם את הלב בסמיכותו.
יוסי טייל בבית כבשלו, ולמד את המראות. הצבעים על הקירות, התקרה הילדותית זרועת כוכבים ושמשות בוהקים בחושך, "איך היא הגיעה לשם" שאל את עצמו.
טייל בין מסכות העץ, מסכות העור ומסכות עיסות הנייר, הציץ בספריה ועבר על הספרים המסודרים לפי הגובה והצבע. היה משהו עגום מעוצב וילדותי באותה נשימה בבית המאורה. דבר אחד היה חסר לו. מראה. הוא חיפש את הדמות ההיא הזרה שראה לפני מספר ימים במראה שהשתלטה עליו והביאה אותו עד לבית זה. מכונס בתוך עצמו התיישב חזרה לתוך ערמת הכריות והשמיכות לצד ברטו. ידיו הסתבכו בפוך הפרוותי והשחור. ברטו נענה לחיזוריו של יוסי. בוהה לתוך האש המרצדת חזר יוסי למצב היפנוטי. הדמויות בנפשו חזרו להרעיש. מגלה נעלם ועל מקומו התחרו כעת מספר דמויות שליליות. מולן נלחמה צילה בחירוף נפש. ללא גופה המתכתי, מצאה ביטוי לעצמה בדמות הכלבית והשחורה. לעומת גופה הלבן והקר, היה הכלב מגושם, אבל לפחות ניתן היה להתנועע באמצעותו באופן חפשי ונפרד. היא תמיד העדיפה להיפרד משאר הדמויות, ולגעת ביוסי מבחוץ.
כשיוסי וברטו שקעו זה לצד זה מול הקמין, היתה זו צילה שהשתלטה על ברטו, והתכרבלה לתוך בטנו השסועה של יוסי. במוחו של יוסי שעטו המחשבות כמו רכבת אקספרס לשום מקום. הוא ניסה להרחיק את השאון ממוחו, ללא הואיל. ציניקן דרש את מקומו הנפרד כמו גם בוני. צילה כבר יצאה ונמנומי לא הצליח להביא את כולם לאיזון. יוסי עדיין היה בהכרה אם כי חלקית. לראשונה בחייו הוא שמע במוחו את השמות בוני, ציניקן, נמנומי, איפה מגלה שאלו כולם. צריך למצוא אותו, מי זה מגלה שאל יוסי את עצמו, אך עדיין לא בקול רם, שלא להפריע לדיון שסער במוחו.
לפתע התחוור לו שקרה משהו בתוך גופו, שהוא כלל לא היה שותף לו, וכי כל אותן דמויות צועקת ורועשות רבות על גופו, והוא לא חלק מהדיון.
ערוץ חשיבה נוסף נפתח בתוך מוחו. הערוץ הפרטי, יוסי המקורי, הדמות הנפרדת שמרה לעצמה מקום ופגשה באותו מקום את מגלה.
בערוץ הסודי ניתן היה להביט באחרים אך הרעש שהקימו היה רב מכדי להבין בדיוק מי הוא מי.
יוסי פגש במגלה מותש, מאוהב ומדמם את עצמו לתוך הכבד. פניו של מגלה היו חיוורות, אך חזקות. מבט אחד בהן לא הותיר ספק בלבו של יוסי, כי זהו מגלה. בנפשו זכר כי כילד היה מדמה עצמו למגלה ארצות. זה היה המשחק האהוב עליו. פניו של האיש החוור שלפניו היו פניו של מגלה הארצות שדימה את עצמו אליו בילדותו. במשחקי הבדידות שלו. קולות השאון התרחקו. חומו של ברטו הציף את יוסי לתוך ים זיכרונות הילדות. זקוף וגאה דידה מגלה אל יוסי כשמבטם נפגש. יוסי חייך. "תמיד זקוף וגאה" אמר למגלה. "כמעט תמיד" חייך אליו מגלה. צילה בדמותו של ברטו עטפה את שניהם במצע של רוך, הרחיקה את השאון, בודדה את שניהם לתוך אי. מגלה ארצות הביט סביבו. עצי קוקוס, שמש, ים ויוסי. "היית צריך לומר לי, לא הייתי מנסה לעצור בעדך" אמר יוסי למגלה. לרגע, מגלה נראה כאילו הוא הולך ונהיה צעיר יותר, חוזר להיות ילד. יוסי עצמו כשהוא משחק, ללא הורים, ללא חברים אמיתיים. מגלה חייך. הקמטים סביב פיו ועיניו לא השאירו מקום לספק, הוא אינו ילד. "אל תרמה את עצמך, אתה רק יוצר כך דמויות נוספות, היית עוצר אותי, לא היית יוצא להרפתקה הזאת לפני יומיים". "אבל המחיר שאתה משלם כעת גבוה מדי. הייתי וודאי עוצר מלצאת, אבל אתה היית מתחזק בתוכי... אולי היית מחליף אותי..."
"אתה מעוניין שאני אשתלט עליך כליל?" שאל מגלה ביודעו את התשובה.
"כנראה שלא, בקצב שלך, לא היה נשאר ממני כלום כעת. אתה ריחפת והתרסקת בגוף שלי לא?"
"כן" השיב מגלה. מבטו מושפל. לו הדבר התאפשר, לו יוסי היה בריא יותר, מגלה היה משתלט ללא ספק. אבל גם הוא הכיר במגבלות
"אתה לא אוהב אותי במיוחד?" שאל יוסי. השאלה נחנקה לתוך גרונו. התשובה היתה ברורה לו. לעומת מגלה, יוסי דווקא מאוד חיבב את מגלה. הוא היה רוצה שהם יתאחדו בדרך כלשהי.
"לא במיוחד, אם כי כעת אני מחבב אותך יותר מאשר בעבר" הפתיע מגלה את יוסי.
"למה עכשיו יותר מבעבר?"
כי התמודדת עם הפצצה הזאת יפה מאוד, והוצאת החוצה את אחיזתך בחיים. זה אתה. לא דמות נפרדת. לא עובר חולף, זה אתה. כשראיתי את זה בך, נחלשתי.
יוסי שתק. הוא ניגש למגלה, הושיב אותו לצידו על החול החם, והחל סועד את פצעיו. מאושש את נפשו. דבר לא עבר במוחו.
הוא שכח את עדן, את שאון הרכבות שנעלם, את עבודתו, ואף את מצוקתו וכאביו. הוא התרכז בסעד למגלה. בנפשו ידע כי היה מעדיף שמגלה יהיה זה שישלוט בגוף, אך במוחו הבין כי זה לא יקרה. לא בתוך הגוף השברירי שלהם.
מגלה הביט בעיניו של יוסי בשעה שזה האחרון רחץ את כאביו של מגלה במים חמימים ועיסה את גופו בשמן קוקוס. זו הפעם הראשונה בה חזה בתושייה החיה בתוך יוסי בסימביוזה מושלמת. לו יכול היה להתחבר לתושייה הזו, יכול היה לחיות כחלק מיוסי. העצמה. יוסי קרא את מחשבותיו. "התושייה הזו באה אלי והציעה לי סימביוזה עוד בהיותי ילד. מגלה נזכר בה. כעת היא חלק ממנו, כמו יד או רגל. היא פועלת מתוכו כאילו היתה חלק ממנו מאז ומתמיד.
"ברור לך שהמוח שלך מפותח יותר משל יתר קופי האדם" לחש מגלה לאוזנו של יוסי.
"ברור לי שהמוח שלי מפורק משל יתר קופי האדם, אבל לא מפותח יותר".
"כדי לקיים את כולנו, אתה צריך להשתמש ביותר נפח מהמוח שלך. איפה כולם מסתתרים לדעתך, לאן הם נעלמים, לאן אתה נעלם... צריך הרבה מקום לכך, ולולא השתמשת ביותר נפח וודאי לא היינו מופיעים כך" ניסה מגלה להסביר תוך התנשמויות כבדות. מעולם לא היה דברן גדול. מעולם גם לא חלה או נפצע. זה תמיד היה יוסי שנחלש. והנה לראשונה, זה יוסי הפצוע שסועד אותו. ברית נרקמה באותו רגע בין השניים. ברית בשתיקה. מגלה יכול ורוצה לפעול עם יוסי בזמן ההכרה. כמו צילה, גם מגלה יכול לפעול בכל זמן נתון עם או בלי יוסי אבל שלא כמו צילה, הוא הופיע מול יוסי בדמותו, ולא בתוך דמות אחרת, כאילו מדובר בדמיון. ההצגה ביניהם היתה מלאה. במידה רבה, מגלה החל להיטמע לדמותו של יוסי. השניים ישבו מחובקים והעלו חוויות מהילדות. מגלה החזיר ליוסי זיכרונות ששכח, ואפילו שיתף אותו בדבר החשבון הסודי. ליוסי לא היו כוונות לשנות את הרגלי מגלה. במוחו הקודח, אותו מוח ונפש שסועה שממנה יצא ציניקן, גם הוא ראה את ההומור שבהיותו עיתונאי מרוד מחד, ופרסומאי מצליח מאידך. מבחינתו, יכול היה מגלה להמשיך להשתמש במוחם המשותף, אבל לפחות להחזיר את החובות. הם דיברו על אפשרות לשכור דירה באזור טוב יותר, אולי מרווחת יותר, ואפילו להחליף מכונית. יוסי לא היה שלם עם הרעיון. מגלה ידע זאת. ברטו שהתכרבל לתוכם ודיבר לתוך התת מודע בדמותה של צילה, אסר על האפשרות הזו בתכלית האיסור. אם כי צילה ידעה שיתכן כי גופה האהוב כבר לא בין החיים.
ברקע נשמע שאון רכבת המחשבות. ישנוני, ציניקן ובוני המשיכו לריב. ציניקן חיטט בנבכי הכבד וחיפש אחר הפצצה. הוא סרב לקבל את האפשרות כי אינה בין הדמויות החיות. ישנוני ובוני לא הצליחו להרגיעו. צילה שהבליחה לתוך קרונות השאון לא הצליחה אף היא להשתלט על דמותו המקאברית של ציניקן. הוא רצה לראות דם, ולא היה מוכן לשמוע על סוף טוב.
שלא כמו יוסי שהכיר רק את מגלה, ויכול היה להתמודד רק עם דמות אחת בכל פעם, ציניקן כבר האזין למתרחש בחדרי המוח של יוסי, והבין את התפנית בחייו. זו לא מצאה חן בעיניו כלל ועיקר. למרות חיבתו הבלתי מוסתרת למגלה, לא יכול היה ציניקן לסבול אפשרות שיוסי יטמיע לתוכו דמות כמו מגלה, ויתחזק. מה זה אומר עליו, על ציניקן? שביום מן הימים גם הוא יתמודד מול יוסי ומגלה בדמות אחת? הוא לא התכוון לנסות אפילו לאפשר לתרחיש כזה לקרות. הוא פעל.
מגלה חש במתרחש בחדרים הרועשים. הוא האזין, אך היה חלש מכדי לשתף את יוסי בכל הידוע לו. גם יוסי היה חלש מכדי להתמודד עם כל האמת. הם חזרו לשקע בשיחה ביניהם. צילה נמנמה בין ידיהם המלטפות את ראשה.
"יותר מדי אימה ודרמה" חייך מגלה. "אתה נוצר בתוכך יותר מדי תיאטראליות. אתה חי בתוך הצגה, ואנחנו הדמויות שבתוכך. כשתגדל תכתוב את המחזה" הוסיף. "תעזור לי" קבע יוסי. ציניקן בחצי השני של האישיות, מרוחק מהאי החמים לא הצליח ליצור אפקט פרפר שיביא לסערה באי הקטן.
