38271065

הטריקה של הדלת האיצה את פעימות לבי, הם הגיעו, הם כאן, לא בשכונה ליד, לא בבית השכן, אפילו לא בפתח הבית, הם ממש כאן, בפנים, בתוך הבית שלי.

עניי סרקו במהירות את החדר, איפה אני יכול להתחבא?

ידעתי שהדבר הראשון שהם יעשו זה להפוך את המיטה, אחר כך יפתחו בזעם את דלתות הארון, הם יבעטו גם בפחים, וירסקו את הקירות בשביל למצוא כל חדר סתרים אפשרי.

הישועה היחידה שלי היה החלון, וגם אם אחליט לקפוץ ממנו אני יכול לשבור רגל, יד ואולי אפילו את המפרקת בקפיצה מהקומה השלישית. גם אם נגיד ואני אנחת על שיח או שהגלה פתאום סגולות של חתול, הם כנראה יחכו לי למטה, יגררו אותי ויזרקו אותי לתוך האוטו.

זה לא ישנה אם אני אצרח, אצעק והקים המולת שוק, איש לא יגיד דבר, בדיוק כמו שאף אחד, כולל אותי, לא פצה הגה כשהם לקחו את מר ליפשיץ.

החלטתי לפסול את החלון, שנייה של חופש מוחלט לא שווה סיכוי כביר לכאב נורא בייחוד כשהסיכוי להימלט אפסי.

אני יכול לקחת גם את חיי בידי, למנוע את כל זליגת המידע האפשרי ואת החדווה הרבה שהעינויים שצפויים לי יגרמו להם, אבל יש סיכוי, סיכוי הגיוני ואפשרי אפילו, שאם אני אשתף פעולה, אגולל את כל מהלך חיי, אלשין על כל חבריי, הם יהפכו אותי לאחד משלהם, אולי ישלחו לנופש ארוך בקריביים, ואם לא, הם מינימום יחסו על חיי.

הגעתי להחלטה, אני אחמם את המים, אציב מספר כוסות קפה, אשב בכורסא ואקבל את פניהם בחיוך, הייתי תולה שלט 'ברוכים הבאים' אם היה לי יותר מ2 דקות, הייתי אפילו שוטף את הרצפה, אך הזמן קצר, אז אני פשוט אקווה שהמנחה הצנועה שלי תספיק.

 הגענו לעוד בית, נראה כמו כל האחרים ברחוב, בעצם באזור, כנראה בכל מקום, מאז שהגענו יש רק מראה אחד לבתים, גדולים, מתפרקים ושקטים עד מוות.

קיבלנו עוד משימה, יותר נכון מטרה, תומס סמואל, אסיר מספר 38271065, בעולם שלנו כולם אסירים.

אנחנו בוחרים אותם ברנדומאליות, הרי הקריטריונים לפשיעה מתאימים לכולם, כל אובייקט שחוטא בחשיבה עצמאית, ברמה כזאת או אחרת, ברצון למרד וברגש של אושר, מבחינתנו חייב להיות מחוסל.

פעם העבודה שלנו הייתה מעניינת, היה סוג של סיפוק, מרדף, עקשן, פעם האובייקטים נלחמו, ירו בנו, קפצו מחלונות, תקעו כדורים בראשים החלולים שלהם, הרגישו שזה שווה להם. היום הם ממש לא ברמה, בדרך כלל יושבים עם חיוך מטופש ומקדמים את פנינו עם קפה מתוק מדי. הם עלובים למדי, בעצם החשיבה העצמית שלהם מסתפקת ב'היום אני אלבש גרביים לבנים ולא את השחורים, כפי שאמרו בחדשות', לנו זה מספיק.

מרוב שעמום אנחנו משחקים איתם לפעמים, גוררים אותם בכוח לרכב, מתמוגגים על איך שחבריהם אפילו לא טורחים לעזור, שלא נדבר להספיד, הם ישר מתנהגים כאילו שהם אף פעם לא היו. אנחנו זורקים אותם לרכב, פורקים אותם במקום נטוש ומתעללים בהם קצת, גורמים להם לספר לנו איך האובייקט השכן העיז לכתוב שורה ואיך שאשתו שמה מעט סומק על פנייה החיוורות.

אבל רוב הפעמים אנחנו מסיימים את זה מהר, ירייה אחת בין העניים והגופה לגורס.

אסיר מספר 38271065 הוא בין המשימות האחרונות שלנו, סוף סוף אנחנו עוזבים את המקום המשמים הזה, ככה שרוב הסיכויים שאם פתאום הוא יחליט לקפוץ מהחלון ולברוח, אנחנו לא נטרח אפילו לרדוף.

אבל לא, אסיר מספר 38271065 הוא בדיוק כמו כולם, יושב מולנו עם חיוך מטופש.