דף צהוב מרובע וקטן, תלוי על הקיר הוורוד. מדבקת לב ירוקה מצמידה אותו אל מתחת לשקע החשמל, לצד המיטה, מקום טוב להתחבא בו.
על הדף מצויירת טבלה מרושלת, ובה מופיעים כבר שני איקסים. עט שחור פשוט של אופיס דיפו מונח בסלסלת הפלסטיק במדף בצד, ובכל לילה מסתמן לו איקס נוסף.
היא זורקת את הפלאפון הטורקיז קיבינימט ומתכרבלת בפוך. משעמם שם, ההודעות נמחקו, יומן השיחות כבר לא נראה אותו דבר בלי מספרו המהבהב בחיבה. היא כבר לא מסוגלת לבכות יותר, כמה דמעות אפשר לבזבז, כשהיא יודעת שאסור בכלל להיות עצובים בעולם. היא שומעת את אותה נעימה על ריפיט, מוזיקת עולם עוזרת לה להתנתק מהכל ולנסות להחזיר את השפיות שאבדה קצת. המזגן מראה 17 מעלות וקר לה, היא תוהה למה ככל שהמעלות מתקרבות לאפס, יותר קר, ולא להפך. כמו שהוא אמר תמיד, מתמטיקה זה לא הצד החזק שלה.
הנרות הצבעוניים של איקאה מסודרים על המדף כמו חיילים ממושמעים. גוונים של כחול וירוק מעטרים אותם. עגולים, לא קטנים מדי, ורק קצת ריחניים. היא הדליקה ארבעה מהם, שניים ירוקים, שניים כחולים. הלהבות ריצדו על הקירות הבהירים, והדף התלוי על הקיר נראה עצוב כל כך. היא כיבתה את האור בלחיצת כפתור אחת, ושבה להתכרבל עם עצמה בתוך פוך הקיץ הלבן והרך.
עיניה נעצמו והלהבות דעכו אט אט. מוזיקת העולם נשאה אותה למרחקים כה רבים, עד שהרגישה כי רק חוט דק מאוד משאיר אותה במודע. גם הוא נקרע בסופו של דבר, והיא מצאה את עצמה מרחפת ללא כל הכרה או יכולת לשנות את מצבה. המוזיקה נחלשה יותר ויותר, והיא נעלמה.
הוא יושב על גזע העץ. סיגריה לבנה בזוית פיו, מכניס ומוציא עשן במקצועיות ובנסיון של שנים. מרפקו האחד נתמך בברך, ידו השניה מגרדת קלות בשיערו. הוא לא רואה אותה, מרחפת שם לצידו. הוא לובש חולצה כחולה, בדיוק כמו הנרות של איקאה. החולצה נראית נעימה כל כך ונוחה. הוא משקיף אל על עם משקפי השמש השחורות שלו. עיניו בוחנות את היופי של הטבע. מבטו שומר סוד, כמו תמיד, כל כך קשה לנחש על מה הוא חושב, מה בדיוק עובר לו בראש.
פרפר מסיח את דעתו מהשמש הצהובה, והוא מטייל עם מבטו עד שהפרפר נעלם עם האופק. הפרפר הסגלגל הוציא אותו מריכוז ומשלוותו האופיינית. הוא החליט ללכת בעקבותיו. הדשא נמעך תחת רגליו, ונשמע רעש רך עם כל צעד וצעד. הצעדים נהפכים לצעדי ריצה, והפרפר כבר נראה אי שם. סגול, עם נקודות לבנות על הכנפיים, ממש כמו עיניים. אם מסתכלים על הפרפר ממש טוב, כנפיו נראות כפני ינשוף, האויב של האויב של הפרפר. כמה שהטבע חכם, כמה שיוצרו של הטבע חכם אף יותר. הוא ממשיך לרוץ אחרי הפרפר ונתקל בבור קטן באדמה. הוא נופל ונחבט קלות בקרקע, למזלו היא מרופדת בדשא רך.
כל אותו זמן, היא מרחפת לצידו. מנוטרלת מרגשות, מבטיחה לעצמה לשמור על קור רוח, אחרת לא תוכל לזכות להיות איתו ברגעים אלו, מעטים ככל שיהיו. היא מנמיכה את הריחוף ונוחתת על הקרקע לצידו. הוא מסתכל עליה ורואה כלום, אבל הלב נצבט. הוא חוזר להביט בבור הקטן באדמה, ומגלה שם ביצה קטנה ולבנה. הוא מושיט יד עדינה ומרים את הביצה. ברור לו כי ננטשה והשרדותה בסכנה. הוא תהה איזו ביצה זאת ומה מסתתר בתוכה, אך המתין בסבלנות לפקיעתה. בינתיים נעלם לו הפרפר.
ירד הערב ואת הג'קט שלו גילגל לגוש והכניס את הביצה הקטנה בתוך. לביצה היה חם ונעים, ממש כמו לצד אימה. בתוך הביצה, התענג לו היצור הקטן לנוכח החום שבקע מן הג'קט. לא סתם חום גשמי, אלא חום רוחני. חום כזה של אהבה, של רצון לעזור, חום שעזר לזרז את זמן ההמתנה.
והוא בינתיים אסף לו כמה זרדים וענפים והקים מדורה קטנה בלב השדה. עצים בודדים עמדו סביב, ולא סיפקו את ההגנה הדרושה בלילה שכזה. אך הוא ידע שתמיד שומרים עליו, ועתה הרגיש נוכחות נוספת.
היא ישבה לידו, מביטה בלהבות המקשטות את לחייו בצבעים כתומים. היא בחנה את תווי פניו שכבר הספיקו להתשטש מעט בזכרון. גבותיו מסודרת כאילו הלך לקוסמטיקאית המוצלחת ביותר, וריסיו ארוכים ומושלמים, כאלו שלא יביישו את המסקרה הנמכרת ביותר בעולם. שיערו השחור מקנה לו חזות גברית וקשוחה, אך עיניו החומות משקפות את כל האהבה שיש בתוך ליבו. הוא פיהק פיהוק קטן והביט בג'קט. הביצה הקטנה היתה מכוסה היטב בג'קט החמים.
הוא נשען לאחור, שם היא ישבה בישיבה מזרחית. היא ליטפה את ראשו בעדינות, העבירה אצבע על מצחו הנעים, והוא נרדם עליה, כשלא הרגיש את מגעה אך ידע שאהבתה שומרת עליו מכל משמר.
בבוקר הרגיש דיגדוג קל באיזור הלחיים. הוא מיצמץ לאור השמש החזק וניסה לעכל היכן הוא. הדיגדוג שב להטרידו והוא מיקד מבטו בגורם המפריע. היה זה גוש פרוותי עם עיניים, אף ופה קטן, שתי ידיים ושתי רגליים קטנטנות. הוא הביט בגוש הפרווה כלא מאמין, וניסה להבין האם הוא חולם, הוזה או שמא הפטריות של ארוחת הערב היו מקולקלות.
היצור הסיר כל ספק, וקיפץ בשמחה הלוך ושוב. הוא העיף מבט לכיוון הגקט, וראה את הביצה הקטנה מפוצחת ונוזל כוכבים סגלגל מלכלך אותה. הוא התרומם בכבדות, סובל מכאב ראש של חוסר שינה ורעב קל, וכמובן שעיניו עדיין לא האמנו למראה הגוש המתגלגל לו בחדווה בין אבני המדורה.
הוא ניגש לג'קט והרים את הביצה. הנוזל הדביק נדבק לאצבעותיו ותחושתו היתה נעימה. כמגע קסם, כאב הראש נעלם כלא היה. הוא הביט בגוש השמנמן וחייך אליו. "מה אתה?" שאל אותו בטון ידידותי. הגוש התקרב אליו בקפיצות מרשימות ונח על כף ידו, סמוך לביצה. הוא לא ענה, רק נשא עיניו מעלה והביט בעיני היצור הענק הזה. הגוש השמיע ציפצופים עדינים ושקטים ובטח באותו יצור ענק שמחזיק אותו. הוא ידע שלא יאונה לו כל רע כל עוד הוא שוהה במחיצתו.
והיא מחייכת שם בצד, רואה את הגוש הסגול והרך, מקפץ בלי הפסקה, משעשע את אהוב ליבה. הגוש נכנס לכיס חולצתו כשהתייעף ונרדם קלות. הוא לבש את הג'קט ונזהר שלא למעוך את הגוש שבינתיים מנמנם לו ברוגע. לפחות מישהו כאן ישן כמו שצריך, חייך לעצמו והמשיך ללכת.
הם הגיעו לכפר קטן שהיה מורכב מכמה בתים קטנים בודדים. אנשים פשוטים טיילו הלוך ושוב, סוחבים שקים, מריצות. אמהות דואגות אוחזות בידי ילדיהם הרכים ומובילים אותם הביתה. הוא חיפש מקום להשיג מזון כלשהו. הוא תהה האם לשתף מישהו בלידתו של גוש הפרווה הבלתי מוכר לאנושות, אך העדיף לשמור את קיומו של הפלא, לעצמו. חנות מכולת קטנה נראתה בסוף הדרך, והוא צעד אליה בצעדים עייפים. כשנכנס, פעמון קטן צילצל. מוכר החנות היה איש זקן מאוד, ורק חייך אליו באדישות וחזר לקרוא דבר מה. הוא טייל בין דוכני המכולת המדוללים, ולבסוף מצא לחמניה עגולה, גבינה צהובה ובקבוק מיץ תפוזים. הוא תוהה מה גוש הפרווה אוכל, אם בכלל, וכמה, ומתי, והאם צריך להעירו. במשך כל היום ניסה לתקשרו באמצעות מילים, אך נסיונותיו היו לשווא. המקסימום שהגוש הפרוותי הפיק, זה צלילים וציפצופים משעשעים. הוא התקרב למדף דברי המתיקה, ומצא שם ממתק רך לילדים. כמו צמר גפן מתוק, רק בשקית ונראה קצת שונה. הוא קיווה שזה ישביע את גוש הפרווה, והניח שהסוכר יעזור לו וייתן לו כוח לקפץ כמו שהוא אוהב.
הוא ניגש לקבלה והניח על הדלפק את המוצרים שרכש. מעט המטבעות שהיו לו בכיס, נמסרו לידיו של המוכר הזקן, שמסר לו שקית נייר חומה ואיחל לו יום נעים. הוא יצא מהמכולת וחצה את הכפר הקטן. הוא חיפש מקום שקט, רחוק מכל מגע אדם, בכדי שלא יידעו האנשים על קיומו של הגוש הפרוותי. לאחר כשעתיים, מצא עץ גדול שסיפק צל לכל חלקת העשב שמתחתיו. הוא נשען על העץ והוציא בעדינות את גוש הפרווה מהכיס הקדמי של חולצתו. הגוש התכרבל כרבולים אחרונים ולבסוף התמתח ושיחרר פיהוקון משעשע. הוא הביט ביצור הגדול שמחזיקו וקיפץ לעבר פניו. הוא דיגדג אותו בלחי, כנראה היה זה אות חיבה, וחזר לכף היד. גוש הפרווה התיישב בעייפות במרכז כף היד וחיכה למזון.
הוא הוציא מתוך שקית הנייר את צמר הגפן המתוק. בחתיכות קטנות, הניח על כף ידו וקיווה שגוש הפרווה יאהב את זה. תחילה היסס הפרוותי, אך לאחר לק קטן, התאהב בטעם המתוק. הסוכר נמס בתוך פיו המזערי, וסיפק לו אנרגיות חדשות להתגלגל ולהשתעשע. שתי פיסות מיניאטוריות הספיקו להשביע את רעבונו של הקטן, והגדול החזיר את מה שנשאר לשקית ופנה לאוכל שלו. לחמניה עם גבינה ומיץ תפוזים משומר החזירו לו מעט צבע ללחיים.
והיא שם יושבת לצידו, נשענת על גזע העץ. מביטה בו מתנמנם לו ופוקח חצי עין להשגחה על היצור הפרוותי. איזה אבא נפלא הוא. והפרפר חזר לו מהאופק.
