"אני מציע שתשבי" הוא ביקש מאמא בקול סמכותי ועמוק. אמא שתקה והביטה בעיניו הקרות, עיניה התחילו להתמלא בדמעות, היא הבינה. היא הורידה את המטפחת הכחולה-סגולה מראשה והניחה אותה על ברכיה שנעו במהירות, למטה ולמעלה. רטט של לחץ ועצבנות. הסינר גם ירד מגופה אט-אט, הסינר המטונף והרטוב, והונח על רצפת האבן. שתיקה משני הצדדים. אמי השפילה את ראשה וחיכתה לרגע שבו הסמל יחל לדבר, היא כבר ציפתה למילותיו, היא כבר ידעה מה תשמע ואיך היא תפרוץ בבכי תמרורים ותשבר איתי, ביחד. טיפות הגשם דפקו על החלון והאש הציפה את החדר בחום, אולי אפילו יותר מדי חום. היו רגעים שבהם יכולת להרגיש כאילו אתה נשרף, ביחד עם כל העצים. נשרף ונהפך לאפר. החלונות נפתחו והוילונות התנופפו בסערה מצד אל צד, אמא קמה מהכיסא, שנפל מתזוזתה הפזיזה וסגרה את החלונות, בקושי רב. היא נאנחה, החזיקה בידה את החלון והסתובבה אל הסמל. הוא התרחק כמה צעדים אחורה, אל כיוון הדלת ואחז בידית. מבטו עלה לפתע אל המדרגות ואל פניי, הוא הביט עליי במבט קשוח וכועס. הוא הוציע מחגורותו שוט עור קטן והתקרב אליי, עלה במדרגות ונראה כועס יותר ויותר ככל שהתקרב. חתיכת העור כמעט נגעה בעורי עד שאמי עצרה אותו, ללא מילים.
"מתחיל להיות מאוחר" היא אמרה וליטפה את ראשי בעדינות. הבטתי בעיניה והנהנתי בראשי לאות שלילה, מבטה הנאיבי השתנה לפתע. היא דחפה בעדינות את הסמל אל עבר המבואה שלא היה יכול לעשות דבר מלבד לציית לדבריה, צריך לכבד אישה מבוגרת. אלו כללי הנימוס הבסיסיים, במיוחד של אדם במעמדו. היא שילבה את אצבעותיה באצבועתיי וגררה אותי אל חדר השינה. לא יכולתי להתנגד, היא הייתה חזקה ממני. היא הניחה אותי בעדינות במיטה, נשקה לי על ראשי וכיבתה את הנר בנשיפה עדינה. הדלת נסגרה, יכולתי רק לשמוע את קולות צעדיה במדרגות ומעבר לכך, שום דבר. הנחתי את ראשי על הכרית ונרדמתי. לא הייתה לי אפשרות אחרת, תיארתי לעצמי שאמי עוד תתעכב זמן רב עד שתלך לישון גם, ולכן אין סיבה שאשאר ער.
לאחר 10 דקות, אם לא פחות, שמעתי 'בום' חזק ולאחר מכן צרחה, אחת שמעולם לא שמעתי. כה חזקה, כה מצמררת.
זה לא ששנאתי את אמא לאחר אותו לילה או באותו לילה משמעותי שהסמל ביקר בביתנו. לאחר שהיא נכנסה לחדרי וניסתה להסביר, חנוקה מדמעות ורועדת, היה לי ברור ששום דבר לא יימשך. באותו רגע, הכל נעצר. הזמן. הנשמה נחתכה לשניים והלב נשבר לאלפי רסיסים זעירים. כל מילה שיצאה מפיה בילבלה אותי אף יותר מקודמתה, והיא שתקה. היא לא רצתה לדבר, היא לא יכלה לעמוד באותם מילים שבמשך שלוש שנים ציפתה לשמוע, ידעה שהם יגיעו בשלב כלשהו והתכוננה אליהן. אך כאשר הן הדהדו באוזנייה, שוב ושוב, היא רצתה לחתוך את אוזנייה, להפוך לחירשת ולשכוח. החזקנו ידיים ואמא נפלה אל הרצפה, שוב. שלולית דם מילאה את החדר ואני המשכתי לשכב במיטה ולהביט בה, חסרת אונים, סובלת. מחכה למלאך המוות שייקח אותה כבר. עזבתי את ידה והסתובבתי אל הקיר. נשמתי בשקט, ככל שיכולתי ולא בכיתי. סבלתי בשקט. סבלתי עם עצמי. צעקותיה של אמא לא נפסקו למשך כל הלילה. צווחה אחר צווחה, ניפוף בידיים וכאב פיזי ורגשי, אין סופי. היא צעקה גם בשמי, התחננה שאעזור לה. לא זזתי ממקומי. שלטתי בעצמי והתכרבלתי בשמיכה הדקה. התכרבלתי בכאב ובצער ונתתי להם, ללא אפשרות אחרת, בעצם, ללטף אותי ולאחוז בי חזק. כל עוד כאבה של אמא לא ייפסק גם שלי לא, וכאבה של אמא הוא אין סופי, היה זה ברור. כבר לא ראיתי את העתיד מאותו רגע. רק שחור. רק את ההווה הארור. מכאן, לא היה לאן להמשיך. לא היה שביל שידריך אותך אל דרכי ואל בגרותי, אתקע בשלב הטיפשי הזה, של האבל והסבל, לנצח.
אמא לא רצתה לראות את פניי יותר. היא החליטה שנכנס בי השד ושלא מגיע לי לחיות איתה. לא יכולתי להתנגד. עשיתי כדבריה, במשך כל התקופה שאחרי הלילה. היא לא יצאה מהבית, אפילו לא לרגע. גם מחדר השינה היא לא יצאה, היא נשארה ממש באותה תנוחה שעזבתי אותה, אז. כמעט חודש שלם, שהיא לא דיברה, לא הניעה שום שריר ופשוט שכבה ומדי פעם היה ניתן גם להבחין בדמעות גדולות ומלוחות שיוצאות מעיניה האדומות. היה לי ברור שבשלב מסוים, נהיה חייבים לעבור הלאה, אבל היא התנגדה. היא לא הסכימה לזוז, היא רצתה לבכות שם, לעד. אני המשכתי את לימודיי וניהלתי את חיי כרגיל, שום דבר לא השתנה. אף אחד לא התעניין בחיינו, אף אדם לא העז לדבר איתנו. אפילו סבתא או סבא לא התקשרו לשאול מה שלומנו, אם אנו זקוקים לעזרה. הם השאירו אותנו לבדנו, להסתדר, איכשהו. חברים לא הגיעו לביתי, הוריהם אסרו עליהם. היה זה מסוכן להגיע לביתי, כך נאמר להם. אולי יצפו באישה השטנית שהשתגעה וישתגעו גם הם. שקרים טיפשיים. אך חיי החברה שלי, שמעולם לא היו כה מזהירים, התמעטו אף יותר. כמעט שלא הוצאתי מילה מפי, לא הייתה לי סיבה מוצדקת לכך. בשלב מסוים, חששתי ששכחתי איך מדברים בכלל, או שאיבדתי את קולי, מחוסר הדיבור הזה. אמא הייתה שוכבת במיטה והייתה שותה תה עם פרוסת לחם, פעם ביום, שהוגשו על ידי. אם היה זה בורח מזיכרוני, אמא לא הייתה מתלוננת לעולם, היא כבר התרגלה לסבול, בשקט. כמה שהיא הרזתה. רק עור ועצמות. היא נראתה כמו שלד. כל היופי שלה נעלם.
בשלב מסוים, הבנתי שזהו. הספיק לי. כמה שנים ניתן לבכות בכי כה מר על טרגדיה?
עזבתי. השארתי את אמא לבדה. קניתי לה אוכל, סידרתי לה בגדים, ושלחתי אותה למקלחת לפני שעזבתי. לקחתי לעצמי את כל הכסף שמצאתי בבית, והשארתי לה רק מעט. היא לא הייתה זקוקה לו. המוות שלה היה קרוב, בכל מקרה.
נסעתי, הכי רחוק שאפשר מהבית. שיניתי את שמי, והכחשתי את עברי. לא רציתי שידעו שאמי היא האישה המשוגעת הזאת מהעיירה הקטנה בצפון. פתחתי בחיים חדשים. פעם בשנה, הייתי מתאבל. יום שלם בו הייתי יושב ונותן לדמעותיי לצאת מעיניי, לאחר שבמשך כל השנה הייתי שומר עליהן עמוק בפנים. ניסיתי לשכוח, אך היה זה בלתי אפשרי. הלילה ההוא נשאר כזיכרון עמוק בתוך מוחי שסירב לעזוב, ואמי הפכה לצלקת צורבת בלבי. לא התקשרתי, לא שלחתי מכתבים. לא יצרתי עימה שום קשר. לא יצרתי קשר עם אף אדם מהעיירה, לא שמישהו רצה לשמוע ממני או מאימי שוב, הם התרחקו מאיתנו כמו מאש שמאיימת ללכוד אותם ולשרוף אותם, בדרכה לשריפת הכל וגרימת הרס טוטאלי.
רק פעם אחת,בתחנת הרכבת, שקלתי זאת. העלתי בראשי את המחשבה 'האם כדי לבקר את אמא?'. אבל התחרטתי לאחר שניות מעטות, זוהי הייתה תהייה טיפשית למדי.
היה זה ברור שאמא רק תישאר במיטתה ותסבול, לנצח.
