פרק 15: איזה יופי
בתל אביב, בתוך חדר עשן מסיגריות המוצתות על ידי סיגריות, כתבה לוריין את השיר:
"בחדר מזוהם, בניתי לי עולם
שמורכב מייצורי פרווה קטנים.
על הקיר ציירתי פנים חודרים
ועצים פורצים
וכינור ללא צלילים.
מסביב לעולמי תליתי כובעים
מצווארם, בגין גזר דין מוות.
על הקיר מול המיטה הצמדתי ספרייה
ומלאתי בה ספרים לקישוט.
בכל מיני צבעים.
מעל לראשי קבעתי משכן
לבז חסר תעופה
וליצן עצוב מחייך לעברי
בכל פעם שאני מצווה.
וכך בעולמי אני חייה
ושני החלונות מוגפים.
הפרצופים שעל הקיר לוחשים לי
דברים שאדם לא היה מאמין.
השיחות שלנו נעות סביבי
ואני המוקד, הסנה הבוער.
ואני העולם,
הבורא שיצר את כולם.
הם סוגדים לי בכל פעם שאני חוזרת אליהם
ומכינים לי הפתעות עלובות כמוהם.
העולם שלי אינו טוב ואינו רע
זהו העולם שלי.
פרשתי לי בו מיטת שליטה
לידה קבעתי משכן לגיטרה צרודה.
ולחורים בקיר.
יש כאן כמה עכבישים אותם אני מטפחת
בהתמדה,
לכבודם פיתחתי כן של ג'וקים
שיהיה שמח.
יש לי פסלים ותיקים וצעיפים
ועוד מעט אני אתלה לי כאן אנשים.
איזה יופי".
השעה היתה מאוחרת. כמעט חצות.
כשסיימה לכתוב, ניגשה לקולב הכובעים. היה זה קולב ברזל מאסיבי שיועד למעילי גשם עבים, עם מספר דרגות תליה. מהנמוכה לגבוהה.
הקולב כמעט שנגע בתקרה. כשהביאה אותו לחדר, שאלו אותה המובילים אם זהו ארון הבגדים שלה. את הבדיחה הזו שמעה לא אחת. "נראה שהיצירתיות היא דבר מדבק, רק שלכולם אותה היצירה..." חשבה אז. בקצה הקולב היו דרגות תליה גבוהות מיוחדות למעילים המאסיביים ביותר. כאלה שכוללים שלושה מעילים מחוברים, ומכסים מכף רגל ועד ראש. הלובש אותם חייב להיות אדם חזק, גיחכה תמיד בינה לבין עצמה.
את הקולב קיבלה מסבתה, שהגיעה מפולניה, רגע לפני שהיהודים הוצאו אל מחוץ לחוק.
עמוד מדויק וחד.
בקלות יכול היה לשאת גם את גופה הצנום.
היא עמדה לתלות עצמה עם כל מעילי החורף של סבתה.
היא לא מצאה סיבה להמשיך לחיות.
אותו רגע נשמע צלצול הטלפון.
זה היה עורך המקומון בו עבד יוסי. הוא ביקש שתכתוב עבורו בשבועות הקרובים מספר כתבות מגזין, ושתסקור עבור המוסף אירועי חרדים ודתיים לאומיים.
"טוב" שמעה עצמה עונה בחיוב.
החבל שאמור היה להיכרך סביב צווארה הברבורי כרך אותו רגע את ידה השמאלית כאילו ניסה להזכיר לה שאין לה סיבה לחיים.
היא הביטה ובו וסירבה להניחו מידה.
סבתה קראה לה מהעמוד. "אני זו את. את זו אני. חיי. היי את הפה שהשארתי מאחור, שהביא אותי לכאן והציל אותי מהזוועות. היי את הפה של הוריי. חיי"
"אין לי כוח לזה" ניסתה לוריין להתנגד, אבל החבל נשמט מידה.
היא נגשה למחשב, התחברה לרשת האינטרנט האיטית שלה, והחלה לחקור אודות החברות הדתית והחרדית, ותרה אחר רעיונות לכתבות מגזין.
בדרך שוטטה באתרים של ניצולי שואה וחיפשה מידע על משפחת סבתה.
היא, הסבתא, נמלטה לארץ בהיותה בת 14 בלבד, ביחד עם קבוצת חלוצים. אמה לא יכלה להתאושש מהמכה, אבל לא היה לה זמן רב להתמודד עם הקושי. היטלר כבר פתר עבורה את הבושה.
נמאס לו לעורך מהיעדרויותיו המוזרות של יוסי, מהתנתקויותיו וממצבי הרוח שלו. הוא הבטיח לעצמו וליוסי, שבפעם הבאה שיעלם לו בלי אישור, וללא הודעה מוקדמת, יאבד סופית את עבודתו. גם כך יוסי שנא את העורך ואת העיתון.
לוריין לעומתו, חיכתה להזדמנות כזו כבר זמן רב. שנים פנתה למערכות עיתונים וניסתה להיכנס כתחקירנית לתכניות טלויזיה, ללא הועיל. באקדמיה, כשלמדה תקשורת, הבטיחו לסטודנטים חיים קשים, אבל לוריין לא הקשיבה. לא באמת.
בינתיים כתבה עבור וועדי עובדים, הדריכה קייטנות תקשורת, ובעיקר מלצרה או ברמנה.
היא מאסה בחיי הלילה התל אביביים, בגברברים רפי השכל והלשון, מאסה בחוצפה הישראלית ויותר מכל, ראתה עצמה ככישלון.
בחייה האישיים לא נותר מקום לאיש או לרגש נוסף למלחמת הקיום שלה.
כשהצליח מישהו או משהו להסתנן היא דאגה להרחיקם ברגע שדרשו קירבה מינימאלית.
הבדידות חשובה להתקדמותה, בהתמקדות לקראת המטרה. כך הבינה זאת וכך התנהגה.
כבר לא היתה צעירה כשקיבלה את ההזדמנות, אבל מסלול החיים יביא אותה למחוז חפצה או לאבדון. כך כבר נקבע מזמן.
ילדים, משפחה או כל מטרה משנית, הוו עבורה הסחת דעת.
המחשבות האובדניות עדיין קיננו במוחה, אבל מחר תמיד אפשר להתאבד. "תמיד יהיה מחר" אמרה לעצמה בחיוך מריר, בצטטה את סקארלט או'הרה, "אחרי הכל, מחר הוא תמיד יום חדש".
