הרוח שרקה מעל ביתה של צילה, אהובתו משכבר הימים של יוסי, ופרצה דרך החלונות באלימות.
שום שיר לא הזדמר לו בבית הפרטי ברמת השרון.
אם לא היו שם ילדים, האלימות של הרוח היתה מיתרגמת מהר מאוד לאלימות מסוג אחר.
צילה נשאה בגיל צעיר ליוני. מאז ומתמיד ידעה שתינשא לו. ההורים של שניהם כבר סידרו את השידוך. שתי משפחות עשירות. היא יפה, הוא יפה. ההורים סידרו כבר את החיבור.
צילה ידעה על אהבתו של יוסי אליה, אך מעולם לא ניסתה אפילו לרגע, להתנגד לרצון הוריה. לא צריך לגדול במנטאליות מזרחית נוקשה כדי להינשא כבר בגיל שנה. זה קורה גם במשפחות הכי מערביות והכי עשירות ממרכז הארץ. כסף גדול חתם נישואים בין משפחות מאז ומעולם, ואין סיבה שהדברים ישתנו בשלהי המאה ה-20 בואך המאה ה-21.
בכלל, ככל הידוע לה, כסף זה שם המשחק.
מעולם לא עבדה באמת למחייתה, או התמודדה עם קשיים כלכליים. ויכוח על מחיר אינו מצוי בלקסיקון הדיבור שלה. אבל כעת, האלימות ממשמשת באוויר. היא כמעט יכולה לגעת בה. זו לא רק רוח החורף שפורצת ומקפיאה את מי שבא עמה במגע. הרוח היוצאת מבעלה יפה התואר, יוני, יכולה להקפיא אף יותר. בכי הילדים אינו מחמם את האווירה.
עוד רגע וישלף סכין.
אבל בחברה הגבוהה לא משתמשים בסכין קצבים. יוני משחק באולר הקפיצי הרב תכליתי שקיבל ביום הולדתו האחרון דווקא מהמאהבת ההולנדית רודפת השלום שלו. יש באולר מספר פונקציות: סכין עם להב משונן, וסכין עם להב חד וקצר. סכין עם להב מתארך שבלחיצת כפתור מתארך יותר כמו פגיון ארוך, כמו שיפוד. פותחנים שונים, ומן העבר השני – מספריים.
האולר כולו עשוי סגסוגת מתכות המשמשת את רופאי השיניים לכתרים, ומצופה פלטינה. מתנה יקרה לכל הדעות, שנקנתה על ידי אהובתו, כמובן בכספו של יוני. אבל למה להיות קטנוניים נוכח מתנה כה מקורית.
נוכחותה של צילה העיקה עליו. הקשתה על נשימתו.
הילדים לא ממש עניינו את יוני, הם היו אחריותה של צילה ואין לו דבר אליהם. הוא נהנה אמנם מהרעיות שיש לו המשכיות, אבל יוני, כמו כל גנרל רב עצמה, בן לאליטת הכסף, יחיה לנצח.
צילה נמוגה בשקט אל אחת הפינות האפלות, שם אספה את צאצאיהם המשותפים, ולראשונה בחייה, פעלה עצמאית, מתוך אינסטינקט אמיתי, מתוך מי שהיא באמת.
הסכנה הביטה בה, והפעם היא לא תפנה את הלחי השנייה.
עם צאצאיה תחת כנפיה חמקה צילה מבית החלומות רווי האלימות הקרה, עוטה פני 'הכל טוב' וברחה. הפעם למקלט לנשים מוכות. הכתובת כבר בערה בכיסי מעילה המצוין. אפילו מספר הטלפון. היא הניחה למכוניתה היקרה, והזמינה מונית. יוני, שיכור מעצמתו, לא הבחין במתרחש. לדעתו, היא שוב פנתה לעזרת הוריה, משם תחזור תוך חמשה ימים לכל היותר, והוא יעניש אותה כבר על עצמאות זו שגילתה. במוחו כבר הכין את העונש. הפעם, יכאיב לה במקום המכאיב ביותר – בתינוק בן שבעת החדשים אותו ילדה בניתוח קיסרי. אכזריות קרה הלהיבה אותו מאז ומתמיד.
כשפיקד על חייליו בצבא, העניש אותם בעונשים אכזריים וייחודיים לו. גם כשהועף מהצבא בשל כך, סינן מבין שיניו: "נמושות", ובכך איבד גם את אפשרות ה"פרישה מרצון". גם כך הרמטכ"ל לא ממש חיבב את האליטה או את ילדי השמנת שהושתלו במקומות בהם אנשים היו צריכים להתברג. אכזריות צרופה היתה הבעתה קירבה היחידה שהכיר יוני. אכזריות צינית. כך גם הוא גדל, כבן לאב אכזר מאין כמותו ואם נרמסת. זו מחלה בינדורית אבחנה צילה מייד. היא סירבה לקחת את שוב תפקיד האם הנדרסת ולמנוע משני ילדיה את האפשרות להכיר חום אמיתי ואהבה. חיבה ורגש אמיתיים. הורים כמו שצילה חשבה שהורים אמורים להיות. האינסטינקטים שלה הכניסו אותה למונית שהורידה אותה הרחק מהמקלט. משם, לקחה מונית נוספת, ולבסוף, צעדה, כאמצעי זהירות נוסף. היא ידעה שיוני לא יעקוב אחריה, אבל בכל זאת, אי אפשר להיות יותר מדי זהירים.
בבית הוריה כבר קיבלו התראות שצילה מתקרבת והכינו לה את חדרה. אבל היא לא הגיעה.
במעון היא נאלצה לא רק ללמוד לחיות לבדה ותחת זהות אחרת, אלא לראשונה להיות עצמאית באמת. מנותקת מעזרת ההורים, ומנותקת מהשם המבטיח כרטיס כניסה לכל מקום שכסף יכול לקנות.
צילה סיימה לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהצטיינות יתרה, המשיכה לסטאז' והפכה לפסיכולוגית קלינית בהכשרתה. אלא שעבודה מול עשירים משועממים מעולם לא משכה אותה. גם שידעה שבתוך החברה שלה, ישנן מורכבויות בדיוק כמו בחברות אחרות, הפסון שמחזיקים בני הדם הכחול דחה אותה. עם זאת, מעולם לא היתה בעלת נפש מורדת, ולא חצתה את הקווים כדי לעבוד עם מעמד הביניים או רחמנא לצלן, מיעוטי יכולת. על כך סגר אביה את הגולל כבר כשהחלה ללמוד. כך, מצאה לעצמה נישה אקדמית, בה פיתחה תיאוריות המתייחסות לילדים עם קשיי למידה שונים, וכיצד ניתן לאבחנם, לטפל בבעיות למידה כמו גם בבעיות נפשיות שנוצרות כפועל יוצא. עבודותיה נחשבו מבריקות, רק שחסרו פרקטיקה. בנה שלה היה קבוצת הבדיקה הראשונה.
כמו חייה, כך נראתה גם דרכה בחיי המקצוע. מפוחדת וחסרת פרקטיקה. לא אחת אמצו פסיכיאטרים את עמדותיה ותגליותיה התיאורטיים שנבעו בעיקר מתוך תחושת בטן, וביססו אותם לתוך פרקטיקה מוצקה עם תכנית עבודה תכליתית, ובכך גרפו הן את השבחים והן את הפטנט לעצמם. שיטת בורומזי הא אחת מהן.
יוני לעג לה על כך. על אזלת ידה. אבל צילה המשיכה לחיות בעולמה המושלם מתוך בחירה, עד לאותו לילה מקפיא בו המיסו נרות את חדר השירותים בדירתו של יוסי, בעוד בביתה נשלפו האולרים.
חליפת הצמר שלה לא עזרה לה להתקבל יפה במעון בפאתי ת"א. צילה פשטה את המעיל וכמעט שציטטה את שיילוק בעמדה מול בנות המעון האחרות.
"תשאירי את הדראמה למקום אחר" קראה לעברה מנהלת המעון, מפלסת דרכה אליה.
"אלימות קשה מתרחשת גם אצל העשירים", רשפה בעיניה לעבר הנשים קשות היום. "אם היא כאן, חייה נראים כמו שלכן, רק עטופים בצלופן יקר יותר, ובשכבות רבות יותר. זה הכל. זה הופך את ההגעה שלה לכאן למקרה קיצוני של אלימות, אינכן חושבות כך? על מה היא מוותרת בבואה לכאן.."
אפרת, מנהלת המעון, היתה אישה עבת בשר וגדולה. מול גופה העבה היו פניה הרכות בהתגלמותה. חיוך קבוע על פניה, ורצינות תהומית בעיניה. תוויה עגולים ומוארכים כאחת וכולה אמפתיה.
היא לא נראית מאיימת. לא באמת. רק גופה הגדול שידר חוסר איזון בחייה. בזרועותיה חיבקה את צילה על תינוקה ובנה, ומצאה להם פינה במקלט. "חיכינו לך", הודיעה לה.
"קודם תנוחו ותתאקלמו, אבל במקלט יש חוקים שמטרתם זהירות. בואי למשרדי בעוד שעה וחצי, אחרי שהתארגנת עם בנך. הוא כבר מספיק בוגר כדי להבין, ונעבור על החוקים. אם את כאן, יש לכך סיבה, וקודם כל נגן עלייך ועל הילדים מהסכנה. אין לך מה להתבייש, זו לא אשמתך. וכן, גם עשירים מאוד הם אנשים שטועים, והם אנושיים ומפלצתיים באותה מידה. ההבדל הוא שאת הקיצונות שפורצת מהשכבה הסציואקונומית שלך ניתן לממן, ולכן היא מסוכנת אף יותר. זכרי שגילוי שלך יכול להביא גם לגילוייו של הנשים האחרות במעון, וכפי שחייך בידיהן, ואף יותר מכך, חייהן בידייך. אם הכל ילך לפי הספר, אני מבטיחה לך שלא יאונה לך כל רע. את במקום בטוח, הסכנה אינה כאן, אלא בחוץ".
צילה לבשה את דמות החוקרת, וכל שהתרחש קוטלג בדפוסי התנהגות, ועובד אל תוך מכבש התיאוריות של חייה. היא יצאה מעורה וחיפשה אחר יוסי, אהבת נעוריה.
