"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" אמר המשורר. ואני, כולי יצוקה באותה התבנית, מבקשת לשחזר את נופי ילדותי ולשאוב את חיי לתוך חוויות העבר כאילו אין מחר.
ילדה של "שכונה" חיפאית. בת גלים. היינו הולכים לחוף השקט ברגל, בטן גב כל הקיץ, עוברים על הגשר לעומק הים, לחסוך את כל הגלים שבדרך ושוחים אל הרפסודות הרחוקות.
שזופה, שחומה כמו מרוקאית, אשכנזיה מזוייפת קראו לי. איש לא האמין לי בקיץ שאני אשכנזיה. עיניים כחולות בוהקות מתוך השחום, תמירה ויפהפיה, מסובבת מבטים על החוף.
זוכרת את התירס החם והסברס שהיינו קונים בדרך הביתה מהחוף השקט. תירס חם ומתוק שהיה שרוי בחבית המחוממת זמן כה רב וטעמו היה טעם שאי אפשר שוב לשחזר!
הייתי בת ארבע עשרה כשהתרגשה ובאה אהבה ראשונה. עלם תמיר, כחול עיניים. היינו כל כך תמימים, בקושי מחזיקים ידיים. היינו מטיילים לאורך שובר הגלים, שם חווינו נשיקות ראשונות. ההתרגשות והגילויים הראשונים של הנשיות והמיניות של נערה צעירה היו חוויה מסעירה ויפה, אותה מטפחים ומוקירים כל החיים.
זה טיבה של ילדות: רק פעם אחת אפשר לחוות אותה.
ובתוך כל זאת הייתי נערה השוגה בדימיונות ובסיפורים שהייתי ממציאה ומספרת לחברותי. הייתי כותבת סיפורים ביומן עב כרס וזהו אחד הסיפורים הזכורים לי מאותם הימים:
היה היה גביר עשיר. לגביר היתה בת זקונים יפהפיה, מוכשרת וחכמה שטרם נישאה לאיש. כמובן שהיו לה מחזרים רבים אבל אף אחד מהם לא נשא חן בעיניה. כמו בשאר האגדות, הגביר היה מוטרד מאד מכך שבתו טרם מצאה את בחיר ליבה לחיים. יומם וליל היה שואל את נפשו איך יוכל להשיא את בתו האהובה לאיש ראוי מהמעמד המתאים. ביום אחד בהיר אחד הגה הגביר רעיון כביר. הוא יקנה לבתו המוסיקלית פסנתר. עליו תוכל לפרוט ולהינות מהמוסיקה וגם להזמין ידידים מכובדים לקונצרטים, אולי כך תמצא את בחיר ליבה.
הבת, כמובן שמחה ביותר על הפסנתר ומיד ישבה לנגן עליו מנגינות ולהתכונן לקונצרט. יום אחד עבר ליד חלונה נווד יפה תואר ושמע את הנגינה. מיד החל לשיר את המנגינה יחד אתה. מששמעה הנערה את השירה נגשה לחלון והזמינה את הנווד הצעיר לתוך הבית. מאז החלו שניהם לשיר ולנגן בצותא מדי יום והאהבה ביניהם פרחה ושגשה בהסתר. יום אחד גילה הגביר את הנווד מזמר עם בתו וכעס מאד. הוא סילק אותו מביתו ואסר עליהם להתראות שוב. את בתו סגר בבית והורה לה להמשיך ולהתכונן לקונצרט.
לאחר ימים משהביעה הנערה את מוכנותה לקונצרט החלו ההכנות. נשלחו הזמנות לשועי הארץ והחלה התכונה לקראת האירוע.
ביום הקונצרט התאספו בגן שמנה וסלתה של הארץ. בחורים מכל המינים והסוגים, לבושים מחלצות באו לשמוע את נגינתה ולהציע לה את ליבם ואת ממונם כנדוניה. איש לא העלה בדעתו שליבה של הנערה כבר נתון לאחר.
נגנה הבת את נגינותיה היפות ביותר ולסיום הציגה אתגר לכל הנוכחים: הנער אשר יפליא לזמר יחד עמה הוא אשר יזכה בליבה ובבתוליה.
אחד אחד ניגשו אליה המוכשרים הצעירים ושוררו לקול נגינתה. לבסוף ניגש האחרון בשורה, לבוש מחלצות כנסיך וקולו ערב כקול הזמיר. משסיים את שירתו הנידה הנערה בניד ראש קטן, לסמל שהוא הוא הנבחר אשר נשא חן בעיניה. לשמחתו של הגביר נערכה החתונה מייד, ולמחרת הפליג הזוג הצעיר בספינה הרחק למקום מגוריו של בחיר ליבה הצעיר, כשהם נושאים את ברכת האב עמם ומאז חיו באושר עד עצם היום הזה.
מה שהאב לא ידע אז, אך בהכרח התגלה לו מאוחר יותר, שבעצם הנסיך המאושר הוא הנווד שהתחפש לנסיך ומוסר ההשכל הוא שלא חשוב כמה תתאמץ האהבה תנצח למרות הכל!
ואני, מאז ועד היום נושאת את חותם ילדותי כחוויה חייה ונושמת: תמיד מרדנית, עצמאית, שואפת לחופש, תמיד מלאה בסיפורים.
עד עצם היום הזה מנגנת על הפסנתר ומחכה לאותו נווד יפה תואר. אמנם עברו ליד חלוני פה ושם נוודים מקסימים, גם נשארו לא מעט זמן, אבל עוד לא שטנו בספינה לעבר האופק לבלי חזור...
© דורית גפן – כל הזכויות שמורות
