בחברה החרדית מצאה לוריין את הסיפור בתוך מקרים של התעללות ואלימות שנוקזו לתוך מעון לנשים חרדיות. מעון לנשים חרדיות? חשבה לעצמה, למה נשים חרדיות צריכות מעון? ואז היא גילתה שזה קורה כאשר ההלכה הפכה את הנשים הללו למותרות לבעליהן בימים שהן מותרות כמובן, לכל מטרה שבעליהן יחפצו. והן, הנשים, כבודן בביתן. כבוד בת מלך פנימה. "אולי אחזור בתשובה?" חשבה לעצמה.
באותו מקומון תל אביבי, עלתה באותו שבוע כתבה גדולה על מעון לנשים חרדיות שהוקם דווקא בעיר החטאים. החוסות בו מגיעות מכל הארץ. לא רק בני ברק. לבנות בני ברק יש ארגונים משלהן. כך, מצאה. באותם ארגונים מצאה טוענות רבניות מאוד לוחמניות, שמנסות לעמוד מול טחנות הצדק החרדי. "יש כזה?" שאלה את עצמה בתוך הכתבה, והחליטה בסופו של דבר שזה תלוי ברב. (חלילה לא ברבנית) טרחה והזכירה במאמר מוסגר.
התגובות היו רבות. אחת התגובות ריגשה אותה במיוחד. הכותבת היתה מנהלת מעון בשם אפרת. "גם אצל העשירים מאוד קורים דברים כאלה, ולנשים הללו אין אפילו טוענות רבניות שיעמדו לצדן. הן אפילו שבויות אסורות קשה יותר מהחרדיות. כלוב הזהב אינו מכיל בתוכו מושגים כמו חמלה הקיימת ביהדות, הסבירה אותה אפרת, והזמינה את לוריין אליה.
בחדרה המתפורר הביטה לוריין בקולב המעילים, וסבתה קרצה לעברה משם. "לזה התכוונת?" שאלה אותה. עופר, החתלתול שאספה שבועות קודם לכן, מייד עם העבודה על הכתבה האמיתית הראשונה שלה, כרסם את קצות שרוכיה, וניסה לטפס אל ברכיה הגרומות. היא אספה אותו לחיכה וחייכה. "אני לא מאמינה שאוכל לאהוב מישהו או משהו יותר ממך" חשבה בקול רם. החתלתול גרגר ונרדם על ברכיה.
היא התקשרה אל העורך, אותו אדם בעל סמכות ממנו חששה, ממנו חשש גם יוסי, והקריאה לו את המכתב. "צרי איתה קשר, צאי לשם, קחי איתך מצלמה, אני אשלח איתך צלמת סמויה, גם שתגבה אותך שם, אני רוצה שתקליטי כל מילה, מצדי, קבלי מצלמת וידאו ותתעדי במצלמה נסתרת כל מה שקורה שם. תבטיחי לאפרת שהכל יהיה בחיסיון מוחלט. לא נזכיר שמות, מקומות או כל אלמנט מזהה. אבל אנחנו צריכים להיות מגובים לגמרי". לוריין חייכה לעצמה. היא ידעה שזה מה שהוא יאמר. ידעה שיתלהב כך, למרות שמדובר בחומר קשה, למרות שזה לא תחום הסיקור שלה. כעת היא פולשת לתחום של מישהי אחרת. אותה מישהי אחרת, גם היא עיתונאית נאבקת, התקשרה וביקשה להצטרף. "את דורסת אותי" ציינה.
לראשונה לוריין הרגישה חזקה. את הסיפור היא הביאה, אין מקום לאנשים אחרים בתוך הסיפור הזה. "אני מחפשת את המעון הזה כבר המון זמן", ניסתה הכתבת הנדרסת לדרוך על מצפונה של לוריין. "מצטערת" ענתה לוריין. בכך, סיכמה את כל השיחה. זה עולם של זאבים הסבירה מזמן לעצמה. אם תתחיל לחלק את הסיפורים שלה, היא תגמור בדיוק כמו יוסי. לוריין הכירה את יוסי. בסתר לבה אפילו אהבה אותו. אבל תמיד ידעה על הבעיה שלו. היא חוותה את פיצול האישיות שלו לא פעם. לכן גם ידעה שיום יבוא, והיא תחליף אותו. כעת תהתה היכן הוא נמצא ובאיזה מצב. היא רשמה לפניה שעליה לאסוף את השברים שלו, אם תמצא לכך זמן. יותר ויותר הרגישה את המולקולות שלה מצטופפות ויוצרות חומר אמיתי סביב נשמתה. שוב יש לה גוף, יציבה, ונוכחות. אבל לא עכשיו. הנרמסת או יוסי יכולים לחכות לה כרגע, היא צריכה להתקשר לאפרת.
מהצד השני של הקו נשמע קול צרוד מסיגריות. "תשאירי לי מספר טלפון ואחזור אלייך" צוותה אפרת. כמו שלוריין כבר הכירה, אפרת הריצה אותה מטלפון ציבורי אחד לאחר, ולבסוף לאחר שוידאה שאין אפשרות של מכשולים בדרך, הן נפגשו.
לא במעון, כי אם בבית קפה מבודד, באחד הקיבוצים. אפרת נראתה כמו אחת מחברי הקיבוץ. לוריין נראתה אאוטסיידרית, כמו רוב המבקרים בבית הקפה. נוכחותה של אפרת זיכתה את השתיים בהתייחסות מיוחדת של המלצריות. הן הכירו ואהבו את אפרת. ככל הנראה, גם בקיבוצים בגזרת עוטף תל-אביב יש נשים וילדים מוכים.
במהלך השעות הקרובות סיפרה אפרת על המעון ללוריין. פרשה לפניה מקרים אנונימיים וכלליים, הסבירה את הצורך בחיסיון, סירבה לתת את הכתובת של המעון.
סופסוף לוריין תכתוב את הכתבה התל-אביבית האמיתית שלה. מעון לנשים מוכות תל אביביות, חלקן ליד העיר, חלקן בתוכה, ויש בונוס. ישנן גם מרמת אביב.
כן, היא תזכה לראיין את המוכה מרמת אביב. "יש משהו יותר פתטי ממני" חשבה לעצמה, וניסתה לדמיין תוך כדי כך מישהי מרמת אביב, בת עשירים, בורחת מבעלה. "למה היא לא קורעת אותו דרך העורך דין שלה?" שאלה לוריין את אפרת. "את זה תשאלי בעצמך" חייכה לעברה. אפרת תצליח לגייס כספים בזכות הכתבה הזו. וגם קצת תחזיר ליוני על שתמיד הוא מייצג את הצד המכה. עכשיו הוא יצטרך למצוא מישהו שיגן עליו.
את הכתבה על המעון היא תוציא כחלק מהכתבה על העשירה המוכה. המחשבות האובדניות התפוגגו לחלוטין. כשחזרה לחדרה המתפורר, כלל לא זכרה אפילו לזרוק מבט לעבר הקולב.
זקוף וגאה עמד הקולב קורץ אל עבר המעילים של סבתה. "הצלחנו למשוך לעצמנו זמן נוסף".
"אולי היא עוד תמצא לעצמה אהבה ותתחתן" לחששו המעילים הפולניים בינם לבין עצמם.
אבל ללוריין היו תכניות אחרות. היא כתבה את כל המידע שנמסר לה אל תוך המחשב. אפילו את התמונות מהמצלמה הדיגיטלית הורידה למחשב. היא לא תשאיר מקום לאף צלם, עוזר תחקירן או כל סוג אחר של עיתונאי שיכול לזנב בהצלחה המתקרבת אליה.
מחר, היא נפגשת עם אישתו של יוני. "נו איך קוראים לה. צילה". חשבה וכתבה. "איזה מן שם זה צילה" שאלה את עצמה, אבל השם יישאר במערכת. לצורך הכתבה היא תקרא דורית (שם בדוי). הכי רחוק מהשם המקורי. לקח לה זמן לחשוב על השם הבדוי. כמה רחוק אפשר לזרוק את יוני עורך הדין הכל-יכול. כאילו שהוא לא ינחש כבר. אבל הפעם, אם משהו יקרה לה, לא תהיה למשטרה ברירה אלא לחפש קודם כל אצל העורך דין המדופלם. אותו עו"ד שפוטר את השוטרים מתביעות רשלנות. אותו עו"ד שמוציא את הפושעים מן הכלא, ושהפך עילוי ושם דבר בהלבנת כספים עבור גורמים מאוד לא מפוקפקים, לפחות לא רשמית, העומדים בראש הפירמידה המשטרתית. (וגם הלא משטרתית).
צילה תחשוף את העסקים של בעלה בכתבה אחרת. יום הפרעון יגיע בקרוב.
צילה קרבה את התינוק בן השבעה חודשים אל אפה להריח את הריח של התינוק. אותו ריח אליו התמכרה בעבר. הריח אשר הפך אותה לאישה כל כך קטנה שאפילו הוריה יכולים לשלוח אותה חזרה לגיהנום, אבל גם כל כך גדולה שעם התגלעות רסיס הסכנה הראשון לאותו הריח הממכר, היא מגדלת ציפורניים ברגע, ושולפת אותן כמו מפלצת אמיתית. כאילו תמיד היתה כל כך חזקה. "מה אתם יודעים" חשבה צילה בהציצה בעיתון היומי. באחד העמודים הראשונים התנוססה תמונתה כמי שנעדרת וחטפה את ילדיו של יוני. הוריה תומכים בו. תמיד תמכו בו. אבל מה זה חשוב עכשיו. סופסוף הצטופפו גם המולקולות סביב נפשה המפוחדת של צילה. לא רק שהיא יודעת מה בכוונתה לעשות, ואיך בכוונתה להשיג את זה, אלא גם לאן תפנה לאחר מכן. היא אינה חוששת שוב להשאר ללא כספו של יוני, או ללא כספם של הוריה.
עצוב רק שצילה מעולם לא הבינה כי הוריה מעולם לא התנגדו לה. הם פשוט נותרו בבורותם, בחושבם שצילה עדיין אותה ילדה מפונקת שאינה רוצה לקחת אחריות על מעשיה, ומחפשת מקלט אצלם. גם להם נמאס מהמצב. לו ידעו על האלימות בביתה של בתם היחידה, יש להניח שלא היו מניחים לדברים להמשך.
"אין אשמים במצב אליו נקלעה דורית, יש רק קורבנות" יהיו המילים בהם תפתח לוריין את הכתבה, שתעלה אותה ממדרגה של כתבת זוטרה, לכתבת בכירה ומבוקשת
המעילים הפולניים יתמוגגו מנחת.
