שבע שעות רצופות ישן יוסי. גופו נח על המרבד ליד הקמין. שום חלום לא טרף את שנתו. אף דמות לא התפרצה והשתלטה. מנוחה מוחלטת. מנוחה של נמנומי. מנוחה שמנמנה ורכה. מנוחה עגולה ומרופדת שממנה תצמח דמות שלמה, או שהדמויות יתמוטטו לתוך כאוס שמקומו בבית חולים לחולי נפש.
לבנה אחר לבנה תוך דגש על שימת חומר אוטם ורובה איכותי בין הלבנים, פירק ובנה נמנומי את מבנה נפשו של יוסי. בכל פעם ניסה לבדוק אם קיימות פרצות, וכשאלו נתגלו, פירק ובנה מחדש. הפעם צריך מבנה המסוגל לעמוד בפרץ. בקשיי החיים. מבנה שמאפשר צמיחה והמשך בנייה מחד, אך שנסמך על היסודות המוצקים מאידך, ואינו מבטלם. מבנה צומח. מבנה בריא, יציב. מבנה שמעולם לא היה שם. נמנומי התחבט אילו יסודות להניח. מי תהיה הדמות התשתיתית. כל ניסיון נפל בשלב הפרץ. כמו הזאב שנשף על בית החזירונים, כך הציף נמנומי את הנפש זיכרונות קשים, והמבנה היה מתנפץ. אולי הזיכרונות קשים מדי?
נמנומי ער לכל דקה שעוברת, מעולם לא היה ער יותר מאותן השעות. עד שזה הבזיק בו. הוא צריך להיות התשתית. ממנו יצמח יוסי.
הוא האלוהים הפרטי, הוא היוצר, הוא המרדים והמעיר, הוא הבסיס.
מכאן תהליך הבניה היה פשוט יותר. יוסי הלך ונבנה נדבך על גבי נדבך. אבל הזמן שעבר עד לתגלית היה ארוך. שבע שעות לא יספיקו לנמנומי.
הוא צריך עוד זמן. כדי להרוויח את הזמן הזה עליו להתיישב שוב על כל הדמויות ולדרוש חוסר תנועה. לכלוא את הנשמה. להרוס את היצירה. אבל כעת הוא יודע מאיפה להתחיל.
יוסי נותר ישן.
בינתיים עדן ניסתה לברר עם ג'ינג'י אם להפנותו לטיפול נמרץ, או שאולי הוא ישן סתם.
ג'ינג'י התייעץ בטלפון. הוא שוחח עם גדולי הפסיכיאטרים בארץ ותיאר בפניהם את המקרה.
לכל רופא דיעה משלו. כך נאמר כבר, וכך נוכח שוב ג'ינג'י. העובדה שמקצוע הרפואה אינו מדע מדוייק למרות שנחשב כזה, מאוד הפריעה לו. בכלל הוא היה צריך להיות פיסיקאי או מתמטיקאי. גם הצורך לעבוד עם אנשים, ועוד חולים וגם העובדה שברוב המקרים מדובר בוירוס שאין הרבה מה לעשות, או נזלת או סתם היפוכונדרים, מאוד הקשתה על התדמית העצמית שלו. לרופא לא צריכה שתהייה תדמית שכזו על עצמו, חשב לא פעם, אבל באותה נשימה התפעל מהצלחותיו. אבל יוסי היה מקרה אחר. ונוכחותה של עדן כעדה להצלחתו או כשלונו, גם היא לא עזרה. לא ממש. בעודו חוכך בדעתו, תמו שבע השעות הראשונות, ויוסי הראה סימני התעוררות וחזרה לשינה. "ניתן לזה זמן נוסף" אמר לבסוף לעדן. "אתה בטוח?" שאלה בחוסר רצון ברור להמשיך ולהחזיק את הזר ואת הרופא שאיתו בביתה, היא רוצה חזרה את חייה. ג'ינג'י היה ער לתחושותיה של עדן. גם בעבר יכול היה לקרוא את פניה והמחוות שלה בדיוק מתמטי. הוא כנראה היה רופא פשוט יותר טוב מהקרדיט שנתן לעצמו. לא רק את עדן יכול היה לקרוא בדיוק שכזה, אלא אנשים רבים. הוא יכול היה לראות מניין נובע החולי מהר ולתת את המזור המתאים, בין אם זו מילת עידוד ובין אם זו תרופה של ממש. לא רבים הם הרופאים המדוייקים כמותו. עדן ידעה את סגולותיו בקריאתו אותה, והכילה את ההבנה על הכלל. היא תלך לפי תחושותיו.
בינתיים המשיכה לוריין לכתוב את סיפור חייה של צילה. מילה אחרי מילה, תיארה את צילה בדיוק מכאיב. עופר הפריעה לה בעבודתה. הוא קיפץ על אצבעותיה בשעה שהקלידה, וניסה למשוך את תשומת לבה.
לא הפעם. עופר לא יצליח למשוך את התשומת. היא נתונה כולה לסיפור הכתבה. סיפור סוחף. מחד, סיפור ילדות צמר-גפן, ומאידך התבגרות של אימה. לא היה יום בחייה של צילה, מאז נישאה ליוני, בוא לא נאלצה להתמודד עם איום כלשהו. איום ממשי. כה צעירה היתה כשנישאה לו, כה רכה ותמימה, אפילו לא סיימה את שירותה הצבאי. ההורים אמרו שצריך להפסיק את בזבוז הזמן ולהתחתן, יש פרוייקטים משותפים לתכנן, והנישואים רק יביאו אותם לכלל חתימה. היא נישאה. ועברה עם הפרוייקט לרמת השרון. עזבה את גבעתיים עיר מגוריה, העיר בה הכירה את יוסי. העיר בה למדה לחלום יחד איתו, העיר בה למדה לומר ש' לא שורקת ביחד איתו. העיר שלעולם תישאר העיר המשותפת להם, קיבלה ג'יפ מבריק, ונצטוותה לשמור עליו כבבת עינה. מעולם לא טיילה עם הג'יפ בחולות, מעולם לא החנתה את הג'יפ על אזורים נטושים, שמא יפגע. היא העדיפה ללכת מרחקים רבים ברגל, ורק שלא תפגע בג'יפ, בבת עינו של יוסי.
הולדת הילדים לא הביאה גם היא נחמה וקרבה למשפחה. רק ריחוק נוסף. שלושה ילדים ילדה לו, והוא עדיין אינו זוכר מי זה מי.
האימה במלוא הדרה הגיעה לביתה כבר עם הולדת הבן הראשון, כאשר דרש ממנה לגהץ את בגדיו מייד כשהשתחררה הביתה. הלידה היתה קשה וארוכה. הבן הראשון נולד במשקל 4.600, ילד גדול לכל הדעות, ויותר מכך כילד ראשון. גופה נחתך. הרופאים המליצו להשאירה בבית החולים להתאוששות עוד מספר ימים, אבל הילד שוחרר הביתה. יוני חתם במקומה על ויתור טיפול, ולקח את שניהם הביתה. "בהריון הבא תאכלי פחות" סינן לעברה באכזריות האופיינית. כך אולי יצא ממך תינוק ולא מפלצת. מה זה הגודל הזה, הוא הכי גדול בין התינוקות. ממש התביישתי.
לצילה לא היו כוחות לענות.
כך המשיכה לוריין לגולל את הסיפור הקשה, את הצינה ששררה בביתם, רק השמות שונו. יוני יוכל לראות את השתקפותו המדוייקת כשיקרא את הכתבה. כך גם הוריה.
עופר התייאש מלקפוץ אל שולחן העבודה, והתמקד בפרימת שרוכי נעליה.
הכתבה כאילו כתבה את עצמה. העורך הקציב לה 1500 מילה, אבל לוריין לא יכולה היתה להעצר שם. הכתבה הכתיבה עצמה לכפולה של 3000 מילה. עם תמונות מהגב וטשטוש תמונות, תוספת של בוקסה על המעון וקישור לכתבה הקודמת על העולם החרדי, הכתבה תתפוש בין שלושה לארבעה עמודים. לוריין החליטה ללכת על תחושת הבטן. היא תגיש את הכתבה המלאה. אף כתב נדרס לא יעצור אותה. לא הפעם. היא חייכה ספק לעצמה ספק לעופר, והחליטה להתקשר ליוסי. לשאול אותו מה קרה הפעם. על המשיבון, היה קולו של יוסי, אך נשמע כאילו מישהו מדבר מגרונו. בהודעה אמר: "יצאתי לטיול, לא ברור מתי אחזור. אם נעלמתי, חפשו בהרי ירושלים".
מצפונה של לוריין החל להעיק. משהו קרה וזה כנראה משהו רע. אבל מצד שני הכתבה שלה חייבת לקבל את המקום המתאים לה. "איך את יכולה להעמיד אחד כנגד השני. את מכירה את יוסי. כבר שלושה ימים שהוא נעלם, והיום זה כבר היום הרביעי. אם קרה לו משהו...." ואז מייד קרא בראשה קול אחר, "ארבעה ימים, אם קרה לו משהו, אז זה כבר קרה, ולך לא תמיד נקרית הזדמנות שכזאת. שימי עצמך בראש סדר העדיפויות לשם שינוי.
הקולות בנפשה המשיכו לקרוא. היא החליטה. היא לא תקצר את הכתבה אפילו במילה. בהחלטה גורלית לחצה על כפתור הsend במייל שלה, ושלחה את הכתבה כפי שראתה אותה בעיני רוחה. היא לא ידעה מה זה יעשה לעיתון, אבל גם לא היה אכפת לה באותו רגע.
עופר נשאר לבדו בדירה, ביחד עם קולב המעילים הפולניים. יש לה חיים להציל.
לוריין יצאה לחפש בעצמה את יוסי. היא זכרה שדיבר לא אחת על ההרפתקה שחווה בזמן שגר בירושלים. לו רק זכרה גם את השמות. אבל לוריין זכרה היטב את המקומות. היא ציינה לעצמה להתרחק משם. "כנראה שמה שקורה באותם אוהלים יוצר חוסר איזון נפשי, ואני לא צריכה את זה" כתבה אז, כשיוסי סיפר לה על כך, ביומנה.
לוריין מעולם לא התחברה למכונות. מבחינתה המכונית שלה היתה רק מכונית.אם תשאל מה סוג המכונית, מעולם לא תדע לומר יותר מאשר קופסת פח עם גלגלים ומנוע.
למי שיתעקש תוסיף ותאמר כי מדובר בקופסת פח אדומה. מי שידע יותר יכול היה לזהות מתחת לשריטות טויוטה קורולה. שנת ייצור 95, אבל מה זה חשוב.
המכוניות שלה מעולם לא זכו לשם משלהן, בתוך המכונית אפשר היה למצוא זבל מלפני שנה. בכלל כל רעיון הנהיגה היה רעה הכרחית מבחינתה. אבל עכשיו אין ברירה.
וכך, יצאה לוריין לחפש אחר יוסי.
