בני בכורי ישראל

הרהורים לחג הפסח מאת: יהודה הצבי

בספר "שמות" (ד' כ"ב) נצטווה משה לומר לפרעה: "כה אמר ה':
בני בכורי ישראל…שלח את עמי ויעבדני". זוהי הצהרה נצחית המכירה בעם ישראל כבן הבכור של האל. מכאן גם מובנת המכה העשירית שניחתה על המצרים, מכת בכורות. זוהי מידה כנגד מידה: "בני בכורי ישראל; ואומר אליך: שלח את בני ויעבדני. ותמאן לשלחו. הנה אנוכי הורג את בנך בכורך".

בחוקי התורה אנו רואים עד כמה היה נכבד מעמדו של הבכור. הוא היה "הגביר" לאחיו, ומכובד על ידם. הבכור גם היה נוטל פי שניים בירושת אביו (דברים כ"א י"ז), ועוד כהנה.
מאידך, בשונה מכל האמור לעיל, אנו מוצאים בסיפורי המקרא
נטייה אחרת לגמרי:

קין (הבכור) והבל אחיו מקריבים מנחה לה'. והנה – "אל קין ואל מנחתו לא שעה", בעוד זו של הבל נתקבלה ברצון; וסופו של הסיפור הידוע לנו הריהו
הרצח, ו"אות קין" על מצחו של הבכור הראשון בעולם.

תרח הוליד את אברם ואת נחור ואת הרן. הן אברם והן נחור לקחו להם לנשים את בנותיו של הרן אחיהם. מכאן אולי ניתן לשער כי הרן היה הבכור המבוגר במשפחתו של תרח. הרן מת על פני תרח אביו בארץ מולדתו, ואילו האל קורא אל אברם ללכת ארצה כנען.

שרי אשת אברם לא ילדה לו. ברגע של חולשה, כנראה, הציעה שרי: "בוא נא אל שפחתי, אולי איבנה ממנה". הגר המצרית ילדה לאברם את בנו בכורו, ישמעאל. אולם האל מורה לו לאברם כי "ביצחק ייקרא לך זרע".

המאבק על הבכורה בין עשיו ויעקב, התאומים, מתחיל כבר בשעת לידתם.
ידו של יעקב התינוק אחזה בעקבו של עשיו כמו למנוע ממנו מלצאת ראשון לאוויר העולם. בבגרותם, מכר עשיו את בכורתו ליעקב תמורת נזיד עדשים.
את ברכתו של יצחק האב קיבל אמנם יעקב בדרך של התחזות ועורמה. אולם, בסופו של דבר, (טרם צאתו, או בריחתו, של יעקב אל פדן-ארם), בירך אותו יצחק במפורש: "….ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם". השושלת שוב נשמטת מידיו של הבכור אל הבן השני.

מקרה דומה לשעת לידתם של יעקב ועשיו אנו קוראים בפרשת התאומים של יהודה, שילדה לו כלתו תמר בנסיבות לא כל-כך מוסריות (בראשית ל"ח כ"ז):
"ויהי בלידתה, ויתן-יד, ותיקח המיילדת ותקשור על ידו (חוט) שני, לאמור: זה יצא ראשונה. ויהי כמשיב ידו, והנה יצא אחיו; ותאמר: מה פרצת עליך פרץ? ויקרא שמו פרץ. ואחר יצא אחיו אשר על ידו (חוט) השני, ויקרא שמו זרח".

אם כן, פרץ שלא היה הבכור, זכה והריהו עומד בראש מגילת היוחסין של דויד מלך ישראל (ראה מגילת רות ד' י"ח).

התופעה חוזרת על עצמה אצל בניו של יעקב. ראובן הבכור, שנכשל בעביררה, וחילל את יצועי אביו, נדחק הצידה, ואף נינזף על ידי יעקב בברכתו טרם מותו. מאידך, הברכות של יעקב ליהודה וליוסף מבליטות היטב מי הם המכובדים והנחשבים ביותר בין שבטי ישראל.

עוד קודם לכן אנו עדים לברכה המיוחדת שהעניק יעקב לנכדיו, בניו של יוסף: "וישלח ישראל (יעקב) את ימינו וישת על ראש אפרים, והוא הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה…שיכל את ידיו כי מנשה הבכור…וישם את אפרים לפני מנשה".

לכל אורך חמשת חומשי התורה אנו רואים לפנינו את "קיפוחו" של הבכור.
מה יהא, אם כך, תוקפה וגורלה של אותה הצהרה אלוהית: "בני בכורי ישראל"? היכן הזכויות שלנו ?

אל נא נשכח כי מכל בחינה היסטורית, כרונולוגית, אין אנו (עם ישראל), העם הראשון בעולם. כבר בתקופת האבות (אם נסתמך על מקורות קדמונים, וכמובן גם על התנ"ך) היו באיזורנו עמים גדולים וממלכות חזקות.
בסך הכל, ב70- נפש ירדו בני ישראל למצריים בתקופתו של יוסף המשביר.

אם כן, עם ישראל הוא הבכור במשמעות של בחיר. עם ישראל נבחר להיות בכור העמים, ולהיות אור לגויים.


דברי הימים של העם היהודי, העם הנצחי, מלאים קשיים ומכשולים, רדיפות וצרות. אכן זוהי אינה היסטוריה שגרתית, "נורמלית", אלא מטא-היסטוריה פלאית במלוא מובן המלה.
בגורלו של עמנו מתממש כנראה הפסוק (משלי ג' י"ב) "כי את אשר יאהב ה' – יוכיח, וכאב את בן ירצה". היותו של עם ישראל, הבן הבכור של האל, אין היא פריוילגיה המעניקה זכויות והנאות של מנעמי החיים. להיפך, זוהי אחריות קשה וכבדה המוטלת על העם. להוכיח בכל דרך את עליונותו המוסרית, כדי להיות
ראוי לשאת בתואר של בכור-בחיר העמים.

עלינו הטיל האל (ולמעשה "כפה עלינו הר כגיגית")
להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"