יהודה הצבי
ק—כ---- ק--- (שיר השירים ח' ו')
אף פעם בחיי לא התעלפתי. אבל הפעם הסתחררתי ונפלתי. או, אולי, נתקלתי במשהו, הסתחררתי ונפלתי, ואז איבדתי את ההכרה. כמה זמן שכבתי ככה אינני יודע.
לבסוף חשתי כמו רפרוף קל מעל גופי, והבנתי שאני מכוסה כולי בסדין מכף רגל ועד ראש.
ניתן לומר שההרגשה שלי הייתה כמו זו של תולעת משי שעוטפת עצמה בתוך קורי המשי הדקיקים, והופכת להיות זחל דומם בתוך חשכת הפקעת שטוותה לעצמה.
הסתבר לי, שכל הסיפורים ששמעתי או קראתי על כך שאדם נפטר ומת ורואה את גופתו מלמעלה, או כאילו נכנס הוא לתוך מנהרה מלאה אור וזוהר – הבל הבלים הם.
פשוט חושך מוחלט.
לא להאמין, אבל כמו התעוררתי ברגש של תיעוב וצמרמורת. שני גברים, כנראה חסונים ובריאים, השכיבו אותי עירום ועריה על איזשהו דרגש ורחצו אותי במים קרים. סתם שטיפה במים קרים. בחיים לא אהבתי מסז'ים, סלדתי מנגיעות של גברים על גופי. על אחת כמה וכמה כשאני במצב מביש שכזה ומבלי יכולת להגיב או להתנגד. שוב תקפה אותי מעין צמרמורת.
ניסיתי להסיח את דעתי מהסיטואציה המביכה בה נמצאתי, ונזכרתי כי הספרדים מכנים את הצמרמורת בשם LA MUERTE CHIKA. כלומר, "המוות הקטן".
האמינו לי, זה הרבה יותר, ואף מעבר לזה.
מכאן אני מרגיש שאני מובל על (כנראה) עגלה. היטב שומע את האופנים החורקים שלה, משהו במעומעם גם את קולות מתי-המעט שמלווים את המת, ואת קולו של איש ה"חברה קדישא", שקורא וחוזר וקורא לאורך כל הדרך כמו תקליט חורק את פרק צ"א בתהלים. די!!
אני רוצה לצעוק, וכמובן זה בלתי אפשרי.
תמיד זה נראה לי מגוחך, שמלווים אצלנו את המת באותו פרק בתהלים. כנראה בגלל שמופיע בו הפסוק "על כפיים ישאוך פן תגוף באבן רגלך". אידיוטים! אין כל חשש שאיתקל עכשיו באיזו אבן ואפול חלילה. זה הרי כבר קרה במציאות מקודם. הוי, זה בדיוק מה שקרה אתמול או שלשום.
בכלל בכלל לא אהבתי את הטקס הבנאלי והצורם הזה, או כמו שיוצאי פולין שבתוכנו נוהגים לכנות בשם "צרמוניה".
די מפחיד היה, אבל גם משהו מן ההקלה, כאשר נזרקתי פנימה למטה. הכל נדם, ואני שכבתי על גבי, אמנם בפוזה קצת עקומה בגלל הטלטול כלפי מטה בשיפוע. אבל מה איכפת.
***
שוב אני נאלץ לנפץ איזשהו מיתוס מוטעה. הבריות נוטים להאמין, כי רגע לפני המוות עוברים מול העיניים כל אירועי החיים כמו בסרט קולנוע. אין בזה אף גרגר של אמת! כל זה למעשה גם בלתי-הגיוני. כל תמונות החיים משתקפות תוך 60 שניות?
נכון אמנם שכל מה שיכולתי אכן לעשות משך שנה תמימה, מוטל שם במעבה האדמה, היה להעלות באוב את כל קורות חיי. מעניין, כל מיני מקרים ואירועים ששכחתי מהם לגמרי, צצו ועלו בבהירות כזו שקשה לתאר; ואגב, שערו בנפשכם, שתוך כל זה אני עצמי שרוי בחושך טוטלי. כל הרגעים היפים, יחד עם כל האכזבות, החוויות הבלתי-נעימות שקרו לי, כל הטעויות הקשות של חיי. כולם, זה אחר זה, אמנם לא תמיד בסדר כרונולוגי, הם כאן אתי חיים וקיימים. אמנם, כמו בתיאטרון סוג ב' אני צופה בהם מהצד ולא מזיז לי.
האם כבר עברה שנה מאז שהתחלתי לדפדף ב"אלבום" של החיים שלי? כנראה שכן.
(נו, טוב, אמנם כעבור זמן הוסבר לי כי בעצם עד ליום האזכרה הראשון לנפטרים, מונים 11 חודש בלבד. לא חשוב.)
אין לי מלה אחרת לתאר את המצב, אבל אני "מרגיש" בשלוש נשים שמתקרבות אל הקבר שלי. הפלא ופלא! אלוהים! אני רואה. אני ממש רואה. כן, אלו הן: אחותי, בתי, אשתי.
ייתכן שגיחכתי לעצמי תוך הרהור, שאף-פעם קודם לכן לא עלה בדעתי, כי שלושתן הן למעשה יחידות לי. אחותי היחידה, בתי היחידה, אשתי....היחידה.
הבטתי בפנים העצובות שלהן, וחזרתי בי משעשוע-מחשבתי זה. לא היה זה המקום המתאים או הזמן הנכון להומור מכל סוג שהוא.
תוך שאני מתבונן באחותי ווידה, עולה אצלי זכרם של הורי שנפטרו מן העולם לפני כך וכך שנים. באמת מעניין, האם נכונה האמונה העממית כי מתראים עם כל הנפטרים של המשפחה? ואם כן, אז מתי זה יקרה באמת?
העובדה שאני כאן, וטרם ראיתי איש, לפתע הפליאה אותי מאד. למעשה, במחשבה שנייה, גם לא נקראתי להתייצב בפני שום בית-דין של מעלה. מוטב לא לחשוב על זה, בעצם. כך, כאילו, מלמלתי לעצמי ועברתי להתבונן בפניה של בתי, פרלה. חבל היה לי לראות כי עצב נסוך על פניה היפות. אבל ניחמתי את עצמי, כי עם כל זה שהעצב הוא טבעי, היא תתגבר על כך.
הידע הפילוסופי הרחב שלה, הגישה הבריאה שלה לחיים, המשפחה שלה. כל אלה יעזרו לה להמשיך ולזרום יפה בנתיב החיים שלה.
הוי, מה קשה לי לראות את פניה הקודרות של אשתי, טליה. יופי עצוב כל כך. אשה אהובה שלי! כמה סבל הסבתי לה בחיי, והנה מה קורה? עכשיו במותי, גם כן, אני גורם לה להיות עצובה. כמה חבל.
אל תוך חומת האדישות ושוויון הנפש שאמנם קיימים במציאות של המוות, לפתע נפער סדק. עצוב לי. נפשי יוצאת אליה, אל אהבת חיי.
אני חושב שלא עבר זמן רב, מאז הביקור אצלי, ובפשטות ניתנה לי הרשות, וכנראה גם היכולת, לעקוב אחרי טליה, להציץ אל תוך חייה.
אני רואה את הבית בו גרנו יחד שנים כה רבות. לפתע, אני שומע (כן, כן, שומע!) נגינה של מפוחית-פה. מסתבר לי, שאני יודע מיהו המנגן, ואני רואה אותו. מראש אני שונא אנשים כאלה, עליזים תמיד, מנגנים לעצמם בכל הזדמנות!! הלה מתקרב אל הדלת, גבר גבה-קומה (לעזאזל, הוא נראה טוב! שיער ראשו צפוף, אמנם שיער שיבה, אך ללא קרחת). הוא מתקרב אל הבית, זאת כבר אמרתי. ואני, מבלי לראותו מעולם, מכיר אותו: זהו יהל. יהל, שם מצחיק. גם כן שם מתאים לגבר! חה!
מה? דלת הדירה נפתחת, וטליה שלי בפתח. יצאה כנראה לשמע המנגינה, הנגינה של מפוחית-הפה.
טליה, מה את עושה?!
ואני רואה את טליה ויהל נפגשים על מפתן הדלת בחיבוק אדיר, והוא –בן כלב!- גם אינו מתכופף אליה. היא, טליה, עומדת על קצות אצבעות רגליה ומדביקה את שפתיה אל שפתיו בנשיקה ארוכה עוצרת נשימה, חמה, תאוותנית, רעבתנית. ועוד נשיקה, ועוד נשיקה, וכל זה בפתח הדלת, כמו כל העולם מת. כל העולם מת?
תוך כך, אני רואה במטושטש מחזה רחוק, שנים רבות רבות לפני כן. אני רואה את טליה שלי רכובה במושב האחורי של האופנוע של יהל, מחזיקה היטב במתניו, מצמידה את שדיה הרעננים, היפים, אל גבו.
הוא מרגיש...
ועתה, שניהם רוטטים שוב בפגישה המחודשת שלהם. גוף אל גוף, נצמדים זה אל זה.
האיבר שלו מתקשה אל מול בטנה הרכה של טליה. היא מרגישה...כן, אני מרגיש שהיא מרגישה!!
הו, אלוהים, אני רוצה למות!
אלוהים, עזור לי. תן לי למות במנוחה!!
