|
יצא לכם פעם להרהר מה קורה לאדם, שמודיעים לו שנותרו לו עשר שניות? עזבו, מה קורה לאדם שכבר נפטר? מה חל, מה מתרחש?
מחשבות אובדניות אלו היו רחוקות ממני מאז ומתמיד. איכשהו, יאיר לפיד, בטור שלו, הצליח להחזיר את המחשבות הללו. בטור שלו, שנקרא "שישה חודשים לחיות", הוא מתאר את החלומות הכמוסים של כולנו, אותם אנו מפחדים להוציא לפועל, רק מכיוון שהם אינם תואמים את הציפיות של החברה השמרנית והסגורה בה אנו חיים. איכשהו, מכך, עלתה לתודעתי המחשבה שעסקה באותן השכבות, שאופפות את האדם כל חייו, מהן הוא נדרש להפרד בכאב רב, כשזה עוזב את עולמנו.
כשמבשרים לאדם שהוא עומד לעזוב את עולמנו, זה מתחיל בתהליך של הפירדות, מעין התנתקות חד-צדדית מכל העולם כולו. והנ"ל, כולל גם את שכבותיו. שכבות הצביעות, אשר מלוות את האדם כל חייו; שכבות האהבה, שמכניסות ריגושים והנאות לחייו; שכבות הצניעות, למי שיש ושכבות הגאווה, לאלו מאיתנו, שמתעקשים שמילתם תהיה המילה האחרונה, גם אם יש טעות בשמה.
לפני כולן יש את שכבת הצביעות. שכבת הצביעות מתחלקת לשני חלקים. האחד, השקר הפנימי והאחר, השקר החיצוני.
בפני השקר החיצוני אנו עומדים בצורה איתנה מידי יום, סובלים אותו על בשרינו. משקרים לנו פה, משקרים לנו שם, ואנו מבליגים. לעולם לא נלחם על טיפת הכבוד שנותרה בכל אחד מאיתנו, כלפי עצמו וכלפי אחרים. פוליטיקאים משקרים לנו, מנסים לקנות אותנו בתכשיטים, בתכסיסים שונים. אז תאמרו לי, בבקשה, האם בחברה כה צבועה, לא נהיה צבועים גם אנו?!
והשקר הפנימי, נורא הוא עוד יותר אפילו. הוא פוגע בנו אף יותר מתכסיסיהם הצבועים של האנשים שמתיימרים לאהוב אותנו, לכבד אותנו או אפילו לייצג אותנו. אנו משקרים לעצמנו. מכאן נובעת גם הבעיה הפסיכו-פיזית, אנו מונעים את הבלתי-נמנע. אנחנו מחכים לקץ הימים, בדיוק כפי שמתאר יאיר לפיד במאמרו, ולא נוקטים עמדה או דעה כל עוד יש באפשרותנו לעשות כן. ורק אז, חמש דקות לפני הקץ, אנו רואים את חיינו חולפים לפנינו, שואפים לפתע בשאיפה ילדותית ואינפנטילית משהו להוציאם לפועל, רוצים להתרגש שוב כילדים קטנים. ובכל שקר או כזב שכזה, אנו מונעים את הבלתי-נמנע, ונותנים מכה והשפלה קטנה, אשר מטה את גופנו לכיוון ההשמנה, העייפות וחוסר היוזמה. ואז, שניות ספורות לפני הקץ, נאלצים אנו להפרד משכבה זו גם, למרות שרק אז מבליחה בראשנו המחשבה הפעוטה שמא היינו צריכים להוציאם לפועל כשעוד יכולנו. כולנו הולכים לישון, מתעוררים ונפטרים בהרגשת כזב, אכזבה, ולו הפעוטה שבה.
וכאן נוצרת שכבה חדשה. שכבת האשמה.
אז נכון, לבטח תאמרו כי ישנם אנשים שעושים הכל לפי הספר הישר, לעולם אינם נתקעים בקיר. וגם, אם חלילה, נתקעו בקיר הם מצליחים לתמרן דרך מילוט ראויה לשמה.
אבל כולנו אותם אנשים. לכולנו יש אותם החלומות, אותם אנו שואפים להגשים, אותה הפראות, שלה אנו שואפים בקבלת ההחלטות, בתקווה שאולי הדבר יתקבל בפני החברה הסגורה והשמרנית שלנו. ואנחנו, בצדק, מרגישים אשמה פעוטה מצדנו. אנו רוצים לצרוח, "רצינו לעשות את זה ככה, אבל...". אבל מה? הדבר לא מצא-חן בעיני הבוס? הדבר לא תואם את החוקים הלא-רשמיים שקבעה חברתנו? מה? מה, לעזאזל, מונע מאיתנו להוציא לפועל החלטות משוגעות? מה מונע מאיתנו לערב החלטות שרירותיות עם החלטות משוגעות? בהחלט הדבר היה ממלא את מקום עבודתנו ומשרתנו בצבע. רק דעו לכם, אותם המשוגעים, הם אלו שמגיעים לגדולה, ואינם מרגישים טפשים או אשמים. הם יישמו כל מה שרצו באותה עת בחייהם. דבר לא באמת חסר להם, מכיוון שהאושר האמיתי טמון ביצירת פתרונות משוגעים, הפיכת העולם השחור והלבן שלנו, לעולם צבעוני במקצת, תוך נגיעות קלות של מכחול כחול, מחד, או ירוק, מאידך. אלו אנו שרואים בהם אנשים איוולים ומטומטמים. קשה לנו להודות שישנם אנשים שמצליחים יותר, מכיוון שאינם בוחלים באמצעים. ואנחנו נדע תמיד להפנות את האשמה כלפיהם, לעולם לא נהיה אלו אנחנו שאשמים בחיים המשעממים שלנו.
אך גם משכבה זו עלינו להפרד במותנו, כי האשמה לא תגיע איתנו לגן-עדן. גן-עדן נתפס בעינינו כמקום טהור. הגענו לשם, עבודתנו הסתיימה. יש מקום בכלל לאשמה כלשהי? אנחנו טהורים, לעזאזל!
ושכבת האשמה מובילה לשכבת האחריות.
בדיוק כפי שלעולם לא נדע לקחת את האשמה עלינו, תמיד נדע לזרוק את האחריות על חברנו. הם יאכלו את זה בשקט, לבטח. כך שאין אנו אשמים או אחראיים ולו לדבר אחד. אך עם זאת, אנו שוכחים את העובדה שבגלל שאיננו לוקחים את האחריות על מעשינו, מכיוון שאנו לא מעורבים בהחלטותינו, אלא נותנים למוח השמרני שלנו לעשות את העבודה השחורה, אנחנו חוזרים על אותה טעות שוב ושוב, כאילו נתקעים כרובוטים בקיר. א' אסימוב צדק כשחזה שהעתיד יתמלא ברובוטים. נחשו מה? הרובוטים הללו הם אנחנו. הרובוטים הם מעין סימליות לשלמות שאליה אנחנו שואפים, השלמות הצבועה, אשר איננה נחוצה לנו, כמו השלמות שנוגעת בכל אחד מאיתנו, ברצונות כל אחד מאיתנו.
אך כמה טוב לדעת שתמיד תהיה איזו שכבה שתגן עלינו מפני בורותינו. שכבת האהבה, שמאפשרת לכולנו להתנהג בצורה אווילית, ולתת לכך הצדקה ראויה לשמה. "זאת האהבה הזו, היא עיוורה אותי". וכך אנו מגיעים לנתון מדאיג, המצביע על עלייה בגירושין והתפרקות משפחות. אבל הדבר מותיר את כולנו אדישים לנוכח כך, כי האנשים שנפגעים לא מעניינים אותנו, כשאנו הם אלו המאוהבים. אנו, הם אלו שמשקיעים יותר כוח בהבלגה על חסרונות בן-הזוג, מאשר במערכת-היחסים עצמה. לכולנו, זהו סיפור רגיל של אהבה ופרידה. אך רק לחלקנו הידע והצורך בהבנה המושלמת של בן-הזוג, אשר מצריך אהבה, פרידה, כעס וכאב.
כשאדם נפטר, או עומד מספר שניות מבוא הקץ, הוא נזכר בחלומותיו, כועס על עצמו בעובדה ששיקר לעצמו ולאלו שמסביבו במשך כל חייו, מאשים את עצמו- לראשונה מאז נולד-, לוקח אחריות על מעשיו- בפעם הראשונה וגם האחרונה. אך עם זאת, תמיד יודע להשתקע באהבתו כלפי רעהו, שכן זוהי סיבה מספיק טובה לאוויליות. כל אלו הם שכבות, מהן נדרש האדם להיפרד. שכבות אשר ליוו אותו יחד במשך כל חייו, לא הרפו. אך האדם מעולם לא ראה אותם, מכיוון שהחברה המוסרית והסגורה שלנו לא רואה בהם צורך או מקום בסדר היום המטורף. אז פה ושם יש כאלו שזוכים בגאולה, ומגלים את השכבות הללו לפני מותם, אך רובנו, נאלצים להפרד מהעולם בהרגשת פיספוס ואשמה. אולי גם כעס. כעס על החברה הסגורה, כעס על עצמנו. "למה לעזאזל לא שינינו משהו?", "למה, לעזאזל, לא נקטנו בעמדה שונה, אולי קצת משוגעת? למה?". אסיים במילים מתוך שירו של עברי לידר- "אני חושבת שלחשוב זו מחלה" ("תשיר לי את השיר ששרת לה", מתוך אלבומו החדש, "זה לא אותו דבר"- מ.ג.).
|
