חשופית צהובה / 2

(חשופית צהובה = חלזון שהקונכיה שלו חבויה וגופו חשוף, בעלת 2  זוגות משושים כחולים וזוג עיניים. היא דו-מינית, בשעת ההדווגות בני/ות הזוג סובבים במעגל ומתלטפים ואח"כ מפרישים חוט רירי ואברי המין שלהם מתפתלים ומתנפחים עד להטלת הביצים. שוכנת במערכות-ביוב, מרתפים, חדרי-אמבטיה, גינות. ניזונה מפטריות, אצות ורקבוביות. נראית בלילות כשהיא נעה באיטיות על הארץ ומשאירה רירית שקופה בעקבותיה)

חשופית צהובה / 2

שוב התער המפלח לב. פוצע חדרי-נשמה אפלים, יונק שאריות-נוסטלגיה הזויה, שותה לשכרה את הדם הסמיך. בטן רכה מתכווצת פנימה...

חשופית זעירה משתבללת באיטיות, פורמת מגופה רירית שקופה, כמו לא יכולה להסתיר מזכרת דביקה, נצחית.

היא לא תגיד אף פעם . חשופית לא יכולה לדבר.

רק להשאיר עקבות... אולי מישהו ישים לב, אולי מישהו יבין...

אבל העוברים ושבים לא מבחינים בה. את מי מעניינת רכיכה? נזהרת שלא ידרכו עליה.

לפעמים, בשעת לילה מאוחרת, ברגע של מנוחה ממסלול-ההישרדות האיטי, היא מגניבה מבט אל הירח. לוגמת מאורו, תוהה אם גם הוא רואה אותה...

אור... מתי הייתה הפעם האחרונה שראתה אור יום?

לילה לילה, כשהשחור מתחיל להתבהר, היא אוספת שארית-כוחותיה וגוררת עצמה אל ביב-הזיכרונות, אל מרתף-האופל הבלתי נשכח.

עירטול חם, מלטף, פוצע...

ריקוד מסולסל ופוגע...

הלנצח אפסע בשבילי העבר? עד מתי תכרע שקיפות-גופי תחת עול זיכרון-ישן?

וגמלה בליבה החלטה. 

מישהו לימד אותה פעם, ששינוי הוא תהליך. דרך שנסללת לאט לאט, צעד אחרי צעד.

כל חיי אני זוחלת, נעה וזעה ולא מגיעה לשום מקום. לא, זו לא תהיה הדרך. הפעם זה

יהיה משהו אחר...

שוב הגניבה מבט אל הירח, עוקבת אחרי פיסת אור ארוכה הנפרשת ממרומי רקיע ומתארכת... מתארכת...מתארכת...ומגיעה עד אליה.

אור המגיע עד אלי? אור שהוא כולו בשבילי? עבורי?

והיא חופנת את האור במשושיה הכחולים, מחבקת אותו אל  גופה, עיניה מסונוורות, מתקשות להתרגל לבוהק המפתיע.

הגוף השקוף הזה... זאת אני! הנה אני!

היא נותנת למשושים לטייל על גופה, לגעת, למשש.

"את צריכה מטרה" הוא אמר

אני צריכה משהו שייתן לי כוח. אולי עכשיו כשיש כאן אור אוכל למצוא?

אבל מה זה הדבר הזה?

מה זה?

מה?

?

והיאמסתכלת לצדדים, בוחנת את הסביבה, מגלה את מה שכנראה היה כאן תמיד ולא ראתה. אבל כלום לא היה משמעותי. שום דבר לא נתן לה פתח של תקוה.

משושיה ממשיכים מגעם על גופה, ופתאום היא מרגישה משהו קשה בתוכה. כאילו גוף זר, לא שייך, השוכן בה. היא מכוונת את אלומת-האור פנימה... מיטיבה מבטה... ומגלה... קונכיה.  קונכיה קטנה ולבנה השוכנת בפינת-ביטנה.

היא מכירה קונכיות. ראתה אותן עוטפות שבלולים.

"מאיפה הגעת? ואיך נכנסת פנימה?"

"הייתי כאן תמיד."

"של מי את?"

"אני שלך. נולדתי איתך"

"אז איך זה שלא ידעתי?"

"אף אחד לימד אותך, אף פעם לא סיפרו לך"

ופתאום הבטן כבר לא מכווצת...

אלומת האור אט אט נעלמה, הירח פינה מקומו לשחר חדש. לרגע הביטה אל פיתחו של הביב, נכונה כמו תמיד אל פתחו של מרתף,

אך המשוש שליטף את בטנה הסיט את המבט קדימה.