כשיצאתי למסע הזה, לטרק המיוחד, טקס החניכה שלי אם תרצו, באלתור המתוכנן הייתה את כל הדרך אבל היעד היה הפגישה עם שבט הריינבואו. הזכרתי אותם בתחילת חציו הראשון של הסיפור אבל לתזכורת מדובר בסוג של מפגש פתוח וניסיוני בטבע, תערובת משונה של צוענים נודדים, אינדיאנים מתחילים או איך שתרצו לקרוא להם, בסך הכול אצלם לא משעמם, זה לא היה המפגש הראשון שלי כך שידעתי פחות או יותר למה לצפות, אי סדר... אין מנהיגים ואין חוקים, ככל שדבר מסוג זה אפשרי בכלל בחברה אנושית, הרעיון הוא שכל אחד יכול לחיות שם עפ"י דרכו אבל כמובן שיש גם את הדרך של בני השבט. נשמע מסובך? פרדוקסאלי? יופי, במציאות זה עוד יותר מורכב. הייתה איזו תקופה בצעירותי שבליבי הכרחתי את עצמי למלך של השבט הזה, למה לא? חשתי הזדהות עם הערכים שהם ייצגו, אפילו כיניתי אותם ביני ובין עצמי – המשפחה האמיתית שלי. אך הצורה שהתקבלתי בה שם הייתה רחוקה למדי מן הדימוי הזה שיצרתי לעצמי, קשה להגיד שהיה שם צל של קבלה מוחלטת. יום יבוא ואספר על חוויות שונות ומשונות שהתרחשו לי בקרב בני השבט, בקצרה רק ניתן להגיד שהכרתי כמה אנשים ממקודם ושהיו לי מעט קצוות לא פתורים. לקח לי כמה ימים להגיע מהעיר שבה הפסטיבל התקיים למקום האיסוף של הריינבואו, פגשתי קבוצה קטנה של מארגנים ועלינו ביחד בטרנזיט קטנה אל ההר, שם כבר החלה ההתמקמות, מה שנקרא בשפתם של בני השבט – הSeed Camp בתכנון היה צריך לבנות ולארגן את המפגש במשך חודש שלם לפני פתיחת הGathering- ז"א המפגש... המחנה הסופי היה אמור להיות מסוגל להכיל צבא של כ-10,000 אינדיאנים, זה היה המפגש האירופאי השנתי, גדול.
הקבוצה הזו נודדת וכל שנה יש מפגש במקום אחר, כן, גם בארץ היו כמה וכמה מפגשים, הצפי לאותה כמות גדולה לא היה מוגזם. בהתחלה הכול היה מאוד ראשוני, בתולי ובסיסי. פגשתי בחורה ישראלית בשם שמרית, הכרתי אותה עוד מהארץ ולמעשה אני הייתי זה שייעץ לה וסיפר לה שיש את המפגש, הפגישה איתה הייתה בגדר חידוש, כבר הרבה זמן שלא דיברתי עברית כי עד לפני זה די נמנעתי מחבר ישראלית. שוב הקמתי מחנה מאולתר בטבע אך כאן לפחות הקשיים של כל נושא ההתארגנות סביב המזון הופחתו להתארגנות יומיומית קלילה שבה בעיקרון לא הייתי אמור לעשות יותר מדי, הצגתי את עצמי בשמי החדש והנוצץ, היה נדמה שהרוח נושבת בגבי, בסך הכול עשיתי רושם טוב על האנשים, מדי פעם לבשתי את התלבושת הלבנה שלי, עד שזו אבדה לי או נלקחה ממני, לעולם לא אדע.
מדי פעם הושטתי כתף ועזרתי להפיק ארוחות במטבח השדה המאולתר, למדתי להכיר את הנפשות הפועלות כמו גם היכרות מינימאלית של האזור. בלילות היינו יושבים מול המדורה ושרים שירים בצוותא, לפני כל ארוחה היה מנהג שבו כולם עומדים ביחד במעגל, מחזיקים ידיים ושרים: We are a circle, We are a circle, with no beginning and never ending. מי שרצה לחוש תחושה של אופוריה היה יותר ממוזמן... האוכל היה פשוט ובריא, לעיתים רבות הוא לא בושל כהלכה כי עבודת המטבח בוצעה בידי חובבנים, מתנדבים, כל מי שהתחשק לו לבשל. מיותר לציין שהארוחות היו ללא כל תשלום, בסוף כל ארוחה שכזו היה טקס צבעוני לאיסוף תרומות למימון הארוחה הבאה, אני יסביר טיפה בהמשך את מהות הטקס הזה גם כן. הימים עברו בעצלתיים ובכל יום חולף נוספים עוד ועוד אנשים חדשים, המחנה גודל. האזור עצמו היה יפיפה, שדות חקלאיים שפרושים לכל עבר, יערות שמקשטים את הגבעות וההרים הסמוכים, למדתי להכיר עוד את האזור אך עדיין בצורה שטחית, התקלחתי בנחלים, השקפתי על הגבעות הסמוכות והרמתי מבטי אל על, לעבר ההר שנישא גבוה מעל המחנה ושם בסופו של דבר אמור היה לקום המחנה הגדול, זה שהמפגש יתרחש בו.לא היה לי שמץ של מושג עד כמה הכול היה זמני, כעבור שבוע פחות או יותר, מכיוון שאין דרך ממשית למדוד את הזמן במונחים שמוכרים לנו, גדלנו בכמות האנשים בצורה הרבה יותר משמעותית, הרמנו משלחת עמוסה לעייפה באספקה שכללה ציוד מטבח כבד, כלי עבודה ושאר חפצים שלהם נדרש הצורך, כגון יריעות ניילון קשיחות לבניית האוהלים.
כמו איזו משלחת של עבדים / חיילים אינדיאניים הסתערנו על ההר, הדמויות הפועלות ריתקו אותי, הכול הרגיש ססגוני, כולם היו אנשים פעילים ובריאים, היה נדמה שאף אחד לא מהסס להתנדב, הרגשה אדירה של הרפתקה ותגלית הנחתה את צעדינו, בעוד אנו מטפסים במעלה ההר.
...
