הקירות לחצו את גופה, נשימתה כבדה. הרגישה דחף בראשיתי לנוע. אותו אינסטינקט הגורם לציפורים לנדוד, אותו מנגנון הדוחף את הדגים במעלה הזרם, הופעל בתוכה כמנוע סולארי.
תיק גדול, סנדלים שטוחות, והיא בחוץ. הרחובות המהבילים יצרו מסך ערפלי הומה, בצעדים בטוחים כאילו יודעת, פילסה את דרכה במסלול ישר ללא פניות וללא הסחת הדעת, מבטה הזקוף ממוקד אי שם באופק ולשם פניה. בהדרגה התפוגגו בניני העיר מאחוריה, אבני המדרכות החמות התפוררו לאבק דרכים, ואויר חדש ניחם את ריאותיה. קצב הליכתה לא השתנה, שמלתה הקלילה התבדרה ברוח השרבית ובמרץ נחוש דבקה בפעימות ליבה הכמהה.
לחץ הדם ברכותיה שיבשו את מחשבתה הצלולה והעניקו למקצב פסיעותיה תחושה של ריחוף, נשמתה יצאה למרחבים. כשהיום נטה לערוב וצעדיה הקצובים לאה כוחם, חשבה למצוא פינת מנוחה קצרה, אי שם מעבר לעיקול הקרוב ראתה בקתה, כל תכונה לא הורגשה סביבו ונדמה היה כנטוש.
צליל צרימת צירי הדלת הנכנעים למגעה פילחה את הדממה. החלונות הפרוצים וקירות העץ המחוררים יצרו מערבולות של רוח ואבק בחלל שנפער מולה, בפינה מרוחקת ומוגנת יחסית, הניחה את תיקה ועליו את ראשה מתכוננת לתנומה קלה בטרם תצא מחדש לדרכה.
מבעד לריסיה הנעצמים, הבחינה לפתע בדמות כהה שנדמה כי נפלטה מהקירות ובהדרגה גדלה ומלאה את החלל. בתחילה התקשתה לראות את מלוא קומתו, באופן בלתי מוסבר לא חשה כל פחד או רתיעה, בעיניים פקוחות ושלווה תהומית התבוננה בהתהוותו מולה.
הגבר נראה בשנות החמישים לחייו, לבוש מעיל ארוך ומרופט, חבוש כובע אפור מעוך המכסה חלק מפניו המכורכמות, גופו גדול מידות וענף עץ יבש משמש לו כמקל הליכה. בכבדות התיישב לצידה, הוציא פת לחם עבה ובמחווה קלה הציע לה פת. התיישבה, מיישרת את קצוות שמלתה ובזמן שלעסה התבוננה וחקרה את פניו, מנסה להציץ ולראות את עיניו. כשסיימו פנה אליה בקול עמוק ומהדהד, "אני מבין כי הגעת לכאן רגלית" הנהנה בראשה "הצטרפי אלי, גם אני ממשיך דרומה", משום מה לא התעכבה על השאלות המתבקשות.
הדרך הכבושה אצה תחת גלגלי המכונית הישנה מחוסרת הגג, שערה השחור דהר בפראות על כנפי הרוח שהכתה בפניה, מושבי העור האדומים נדבקו לירכה בחומו האחרון של היום המפנה מקומו למשבי צינת הערב. כשהתארכו הצללים ואורות המכונית הבליחו את דרכם, התפוגג מעט המתח הקל שצרב את גרונה, וראשה מוטה לאחור בהתרפקות. עיניו נחו עליה לרגע מוודא את ערנותה "תשני ילדונת, הדרך עוד ארוכה" הדהד, למרות תחושת פספוס על שלא הספיקה לתפוס את מבטו, ורצון להתמרד מול הטון המתנשא, בחרה באיפוק, מאחר ואורחת הייתה במכוניתו, לא הרהיבה עוז לממש את דחפיה, והתנחמה בעובדה כי ברגע שתגיע למחוז חפצה, תיפרד מנוכחותו, שהרי כל שבקשה היה מעט רוגע, ניתוק מהבלים וחופשה מרוחקת מהמולת היומיום.
נשיפה חמה על צווארה העירה אותה מתנומתה, המכונית עמדה מנסיעתה, גופו קרוב אליה, והוא עובר ומרחרח אותה, מצווארה, לכתפיה, דרך חזה התעכב באזור פטמותיה, הבל נשימתו השאיר שובל חרוך על עורה, וריח עשן עלה באפה, ההלם השאירה קפואה, לא העזה לזוז, בקושי נשמה. דמותו גדלה ככל שהמשיך לשאוף את ריחה, גבו צימח חידודים חידודים ועורו הבריק, לפתע חש בערנותה ומבטיהם נפגשו.
הלהבות פרצו סביב, מאיימות לכלה את קיומה, חום בלתי נסבל העלה בועות בעורה, ריח גופרית ואפר התערבל בנחירה. מבטה נשאר שבוי בעיניו, כממוסמרת ללא אפשרות חנינה נשאבה עמוק לתוך נשמתו השחורה. בכוחות קיומיים בחרה את דרכה בשנית, עפעפה כבדים ולא ממושמעים, בקשה להוריד את המסך על הזוועות, כל גופה חשב להתפורר, באחת פקדה בצווחה על עינה – הסגרו!
זמזום טורדני דגדג באזנה החזיר את קורי הכרתה, קרני השמש סנוורו את עינה מבעד לחריץ ריסיה הכבדים, מגע החול החם באגרופיה נסח בה נחמה, המים הכחולים ירוקים ליטפו את רגליה וצרבו קלות את מפת החוטים האדומים החרוטה לאורכן, השקט סביב חפן את קיומה כקן הוויית שבקעה.
הזכויות שמורות לנ.ר.
