"חנות העתיקות של ישראלה"

"תודה לא הייתם צריכים, באמת..."

עמדתי שם מול 30 אנשים שחוגגים את חיי הנצח שלי בסולם. זה הגיע לגיל 45.

החברים, המאהבים, המאהבות והחברות, האויבים, המשפחה, השכנים כולם היו שם.

זה היה מזעזע.

אני בטוחה שהיו יותר מ-30 אבל אני זוכרת שמה שעיניי יכלו לצוד באותם רגעים זה את המכסה הזה שלדעתי היה יותר מדיי.

חיפשתי מכל את החתול שלי, מבחינתי זו יכולה הייתה להיות היומלדת המושלמת.

לחגוג עם בקבוק יין , אני, הוא וסרטים שיגרמו לי להרגיש שעדיין אני אנושית.

אבל לא.

את גיל 45 צריך לחגוג כמו שצריך, אני אציין מדוע.

כי זה הגיל שכבר אתה מתחיל לדעוך בינך לבין עצמך, אנשים מתחילים לשכוח מהיקום שלך, ומי שזוכר אותך אלו רק המשפחה האישית שלך ואם בכלל , אף אחד לא שש לזכור אותך.

"קנינו לך מתנה שחשבנו שמאוד תאהבי."

חברתי מהילדות ניגשת אליי ומניחה בכף ידה קופסא מזערית  וזה נראה לי לרגע שהיא מתעדת לכרוע ברך ולהציע לי נישואים.

"נו תפתחי כבר!"

נשבעת שאני יכולה לשמוע את נשימותיהם הקצובות ואת  כרסום העור היבש מסביב לציפורניהם הקטנות בדקות ההמתנה הללו, ואז אני פותחת את הקופסא שפחדתי שאולי יתוש מפלצתי יקפוץ מתוכה וישאב מפרצופי את דמי עד תום אבל לא, זו הייתה טבעת ענקית עם אבן בצבע מוזר.

 לרגע צבעה היה נראה כמו רובי, לאחר מכן כמו טופז, ואז אמטיסט ואז ג'ספר , תוהה על צבעה הייתי בטוחה שהזיתי את הצבעים האלה , מסובבת את הראש הנה והנה וחוזרת אליה בעוד הם מחכים לתודה המספקת שלי ולאישור שאכן האבן עברה את הבחינה ואכן אני אוהבת אותה.

"יש לה אנרגיות טובות, אני בחרתי אותה."

"כן היא נראית אחת כזו." עניתי מחמת הספק.

הצבע שלה תעתע בי ואני השלכתי את זה לעייפות ולהתרגשות שאפפה את הרגע העצום הזה שמיליוני זוגות עיניים שהייתי בוחרת שלא יהיו הביטו בי נוברים לתוך מחשבותיי.

"היא מיוחדת אין ספק."

שנתתי את האישור זה היה כאילו שברתי את הכוס.

כולם רקדו והשתוללו, פרקו עול, וחיסלו את הכבד בשתיית אלכוהול עד הלגימה האחרונה.

שיערתי שהם ימאסו עליי בשלב זה או אחר אבל אני חייבת להודות שהפעם האחרונה שנהניתי כך כבר נשכחה מזיכרוני עד אותו ערב.

אך היא הייתה שם.

מונחת על אצבעי באלגנטיות מושלמת, התאימה למידותיי באופן מרתיע מדיי, אך היה בה משהו כבד.

משהו במשקל שלה , משהו באנרגיה שלה.

אך לא הייתה טבעת יותר מושלמת ממנה ביופייה, אהבתי אותה מהרגע השני שהבטתי בצבעיה המסחררים, הייתה בה עדינות שעטפה אותה באימה מוזרה , היו בה אנרגיות טובות שהשרו בי רוגע נעים, הייתה בה דמות כאילו יכלה לדבר אם הייתי מתאמצת להקשיב לה.

שכחתי ממנה שנים על גביי שנים.

כאילו היא רקמה עור וגידים והייתה נקודת חן שמונחת על אצבעי ולא טבעת מעוטרת באבן חושן שלא ידעתי את שמה.

הספקתי להתבגר , הספקתי לגדול ולחגוג את יום ההולדת 46, 47 ואפילו את 50, אבל כמו  שאני רוצה.

הפעם בדרכי הצנועות.

הוספתי עוד חתול לקן הביתי שלי.

חתול שחור מעושן עם כתמים אפורים בקצוות פלומות השיער שבאוזניו , עיניים ירוקות בוהקות כמו צבע אבן החושן אמרלד ואף פחוס , שיניים מחודדות כמו ניבי נחש צפע, ותערים שיכלו לגלף את עצמותיי.

הוא התהלך כמו עריץ ויילל כמו אריה.

קראתי לו אמרלד על שם האבן שצבעה נצץ מעיניו.

אמרלד לא אהב את הטבעת .

למען האמת הוא שנא את הצבע שלה , הוא שנא אותה ענודה על האצבע שלי באופן די מאיים שבכל פעם שהביט בה הרגשתי שהוא מסוגל להוריד לי את האצבע מהמקום.

לאמרלד היה אופי של בן אדם, היה עקשן, לא מתחנף, אופורטוניסט מושלם והעקשנות שלו לא עזבה את הרעיון שהטבעת שאני עונדת יש בה משהו מעבר לבינתי.

"תפסיק להיות חתול רע ועקשן אמרלד! תהיה טוב , תאהב את הטבעת. תראה כמה צבעיה יפים"

מבטו השתהה על עיניי וצבען כבה כאילו התכהו פתאום.

הירוק החד נהפך לצבע הירוקת , מקשקש בזנבו הוא נעלם בין חדריי הבית ואני המשכתי בסריגת מעילים לחורף בשביל החיות שאני מגדלת בכ"כ אהבה בביתי.

ממש הבתולה הזקנה , מכשפה עם 20 חתולים.

אחד משוגע, השאר פשוט לא נורמאלים.

שצבע עיניו השתנה חשבתי שאני סתם הוזה לעצמי, אך יום למחרת עיניו נשארו כשם שהיו בלילה הקודם. ריקות מתוכן.

אמרלד ניגש אליי מתחכך בזנבו באופן שמאוד לא תואם לו, מלקק את ידיי, מביט בי בעיניו הכבויות וזורק מילים של אהבה שלא ראיתי מהיותו גור ועד אתמול. יכול להיות שהוא חולה?

הוא מתנהג נורמאלי ואני חושבת שהוא חולה.. גיחכתי לעצמי, כי הריי שאמרלד חתול סורר לא רך וטוב.....עלה בתוכי זיכרון מאותן 2 תכונות . "רך וטוב" זה מה שביקשתי ממנו אתמול .

ייחלתי שהוא יהיה רך וטוב ושיאהב את הטבעת .

רציתי להאמין שאני טועה.

ואז ביקשתי אחרת. ביקשתי שאמרלד יחזור לסורו. והברק חזר לעיניו.

אהבתי את הרעיון והתחלתי להשתמש בו.

לעזאזל, יש לי טבעת שיכולה למלא את כל שאני מבקשת.

קיבלתי כל מה שחפצתי בו אכן.

כל מה שרציתי מתפוח אדום וענק בשוק עד לגבר הכי נחשק בעיר.   

ואז הגיעו הלילות וריח התפוזים החמצמץ בחוץ שהעיק על הכול. כך ידעתי שזה מגיע, כי כך בעצם זה התחיל.

היא הייתה מתהדקת על האצבע עד שהייתי מרגישה אותה מתחככת בעצם, הצבעים שלה היו מתחלפים ויוצרים צבעים שמעולם לא ראיתי וזורקים את כל המגוון אורות האלה סביב החדר.

אמרלד ורומי  2 החתולים שלי היו עצורי נשימה ורק הביטו בנעשה.

שזה נגמר היה כבר בוקר ואין לי מושג אייך הגיע הרגע הזה.

התעוררתי מוכת אימה וחשבתי שחלמתי אך אמרלד ורומי עמדו באותו מקום עדיין מוכי אימה מביטים בי והטבעת סמוכה לרגליהם.

"את זוכרת את הטבעת שקניתם לי מתנה ליומלדת 45?"

"כן בהחלט. טבעת מיוחדת."

"מאיפה קנית אותה?"

"מחנות עתיקות מדהימה ביפו למה?"

"יש לך כתובת של המקום?"

"לא במיוחד , אך אם תשאלי איפה "החנות עתיקות של ישראלה" יכוונו אותך, היא אלילה שם. "

הלכתי לשם כמו אישה עתיקת ימים המגששת באפלה , מגששת אחר האמת שקבורה מתחת להמון גוויות שלא בהכרח עדיף לגלות אותה ולזרוק טיפת אור לכיוונה.

ציפיתי לראות זקנה מקומטת שהשנים התנקמו בה , מקוששת בחתיכות עץ ואבנים ורוקחת איזה כישוף שימחק את כל בני האנוש מפניי הגלקסיה , שתביט בי בעיניים רעבות ומאיימות , אך מה שעמד מולי לא היה קרוב לדמיון הרחב שלי.

ראיתי מולי איש מבוגר בערך בשנות ה-60 לחייו.

עיניים ממכרות וחיוך כובש.

שנכנסתי מהדלת היה בנינו את המבט הגדול, ועיניו קרנו מאושר כאילו ראה את הילדה האהודה עליו מכל.

ואמר לי.

"חיכיתי לך.

את המיועדת."

הכול נמחק.

לאחר מכן מצאתי את עצמי באותו תנוחה ובאותה סיטואציה שלפניי שיחת הטלפון עם חברתי , לפניי הנסיעה "לחנות העתיקות של ישראלה" מצאתי את עצמי שוכבת והטבעת עדיין מונחת על אצבעי, אך הפעם היא הייתה חסרת  צבע.

היא הייתה חסרת חיים.

שהבטתי במראה ראיתי את העיניים שלי בצבע מוזר, ומשהו בי , בכולי, מרגיש רוצה להתפוצץ כאילו היה בי איזה חיידק שצורח.

ואז זה החל בפנים.

הם התחילו להתפרק , פיסת עור אחת חושפת בשר וכך פיסה שנייה וכך הלאה, הגוף שלי התפורר לגמרי בעודי ערה ורואה את הכל.

כאילו הטבעת שאבה את הפיסות האלה ולכדה אותי בפנים , בתוכה.

איבר לאחר איבר עד שלמות הגוף.

וזה בעצם מה שהיה.

הטבעת לכדה אותי בתוכה, וכל הצבעים המשונים האלה שלא הבנתי היו נשמות שנלכדו כי הריי האדון  של "החנות עתיקות של ישראלה " ידע בדיוק למי הוא מוכר אותה וכמה שנים לאחר מכן לאסוף אותה לאחר הילכדות הנשמה בתוכה, ידע גם שהיה קשה לסרב ליופייה ולא תישאר לעולם בלי אצבע עדינה שהיא יכולה לככב עליה..

אבל הפעם כנראה שהיא אבדה לנצח.

לאמרלד הייתה סיבה טובה לשנוא אותה, הוא פשוט ידע.

כאילו זו הייתה שעתו לנקום, כאילו הכיר את אותה טבעת .

ולאחר שהביט במראה שלי מתפורר לעיניו הוא החליט לבלוע אותה.

לנצח.

שהאדון מ"חנות העתיקות של ישראלה" הגיע הוא רק ראה את אמרלד וחייך.

הוא חייך ל-"אותה" אמרלד שעמדה בפניו.

אישה שהוא לא ידע מה היא עלולה לעשות לו ובו.

אחת עם 20 נשמות בפנים שמוכנות לנקום את היעלמותן לנצח."

הזכויות שמורות להדר מיליס.