בת החמה

כשהקצתי לא עלה עמוד השחר בינתיים,
וזכיתי לראות מחלוני את זריחת החמה,
ואת, קרן יפה ומכושפת, נשלחת משמיים,
וחיממתני עת נישקת ברוך רגבי אדמה.

וכך עמדה לה החמה במקומה בצהריים,
ואת טיילת לאיטך עלי משעולים ומורדות,
וכשעטפת בחומך את הארץ מהשמיים,
קנא קנאתי אז למשעולים ולשדות.

והחמה הלכה ונעלמה לה בין ערביים,
ואט אט שקעה היא מתניה לקרקעית הים,
ואני לא חדלתי מהביט בה בעזבה את השמיים,
עת שלחת לי בת צחוקך עד שקולך נדם.

כוכבים בורקים עטרו חרמשו של סהר,
ועל משכבי בלילות ביקשתיך, אהובת נפשי,
נותרתי קרוע לב עד בואה של איילת השחר,
וכרי נמלא דמע מתוגת אשמורת שלישית.

ועת הרים השכווי קולו בראשי חוצות,
ביקשתיך כי לא תנוסי שוב להשאירני בחשכה,
ולחמה, מלכתך, השמעתי תחינות נמרצות,
שתוריד ממך עולך, ותהיי בארמוני לנסיכה.

אך המרחק ממני לשמש הוא שנות אור,
ולא תשמע ממעמקים את בכיי החרישי,
אולם אם תרצע היא את אוזנך, ומעמלך אותך תפטור-
התואילי להיות לי אז לקרן שמשי?