עשן בעיניי.

הכל בוער מול עיניי, כאבים בכל גופי. עורי נצרב, עיניי שורפות, רועדת. האש הלוהטת נושפת על כל גופי ובכל שנייה היא מתחממת יותר ויותר, כאילו אני נשרפת. מ"מ אחר מ"מ, כל חלקיק מגופי. ניסיונות להוציא צעקה מגרוני נכשלים, למרות שאין לי סיבה אמיתית לפתוח את פי, השתיקה עדיפה. ואולי אתקרב עוד צעד אחד, ואתפורר גם אני. אמס ואתנדף. הרוח תישא אותי אל שום מקום, ומשם אולי גם לשום מקום אחר. למרות, שהמקום בו אני נמצאת כעת, הוא שום מקום בעצמו, אך יש עוד רבים כאלה. ולמרות שזה רעיון מתועב למדי, מבחינתי, להגיע לשום מקום חדש במקום למקום אמיתי בעל פוטנציאל, גם כך אהיה רק אפר. ולאפר, לעולם לא יהיה פוטנציאל או סיכוי, כי הוא בסך הכל אפר אשר עף עם הרוח, מלכלכך את האוויר ונדרך על ידי כולם.

אך עכשיו אני עומדת בין חיים ומוות, הבחירה היא שלי. האם לצעוד עוד שלושה צעדים בלבד קדימה ולהישרף כמו כל זיכרונתיי ולהפוך לאבק לעד, או לשגת שלושה צעדים  לאחור ולחיות את חיי. להמשיך לסבול ולכאוב ולבכות, ובנוסף לכל אלו, לאבד גם את עצמי בתוך עברי. בתוך התבוללות וחיפוש עצמי, מי אני ומה אני? ואולי שריפת כל זיכרונתיי היא טעות אחת עצומה שאתחרט עליה ביום מן הימים, כי העבר הוא חלק ממני, הוא בנה אותי, וללא עברי, מי בעצם אני?

אך כרגע, זוהי ההחלטה הנכונה ביותר לעשות. לשכוח מכל אותם זיכרונות ארורים ששברו אותי והקשו עליי ועל חיי במשך תקופה ארוכה ובלתי נסבלת, שבשמחה הייתי מדלגת אליה ועוברת לפרק הבא בחיי, הקשת בענן שמגיעה לאחר הסערה העזה. אך זה ברור מאליו, הסערה עוד תחזור, הגשם לעולם לא נפסק, כך זה תמיד. אך על הסופה הבאה, אתגבר. אהיה כבר מגובשת וחזקה, אדע, שהקשת כבר החלה לבצבץ בין העננים הקודרים. או שלא. כי אם אשכח איך התגברתי על הסערה האחרונה, איך אדע לסבול את הבאה?

 

הזיכרונות צורבים כמו האש.

ואני מתקרבת אליה.

מתקרבת ומתקרבת.

עוד ועוד.

ונשרפת, לאט- לאט.

 

אני, עם עברי וכאביי.