נזרק באוויר.
תחושת ביטחון מוחלטת אופפת אותי מכל צדדי, מהדהדת בצחוקי ומקרינה חזרה מפניו המחייכות של אבי. נטמן שוב בין כפות ידיו העצומות ונלחץ אל חזהו הרחב, השעיר, אני חש בחמימות גופו ובעונג הצפון בציפייה לשיגור הבא כלפי מעלה.
אך אבי מניח אותי לעמוד על הרצפה, מתנשף מעט, ופורע את שיער ראשי.
שיערי, אשר מעולם לא נכנע לפסוקת לכאן או לכאן והיווה מקור של תסכול טקסי בבקרים לאימי, נמעך תחת כפות ידיו, נכרך סביב אצבעותיו ומסתבך כתמיד.
אנו יושבים באיזה בית קפה. אני מתלהב ממנת גלידת וניל ומשקיע את כולי בכל טעימה, נזהר לא לקחת יותר מידי אל פי, פן אבזבז מן המעדן, מגלגל את הגלידה בפי עד אשר מתמוססת היא לכדי נוזל קריר ומתוק.
הוריי מזמינים קפה – אבי, כתמיד, שותה קפה בכוס קטנה, מצחיקה למידותיו ובתוכה נוזל שחור-קהה בעל ריח חריף. פעם נתן לי לטעום מן המשקה הזה, צחק להבעת פני עת לגמתי מהכוס והתנצל בהנאה בפני אמי הגוערת.
אמי שותה קפה מסוג אחר, בהיר יותר ובכוס גדולה. אני נצמד אליה ומביט בעניין מעבר לכתפה בעוד היא מסובבת את הקצף הרך השוחה בעצלתיים על פני שטח המשקה הלוהט בעזרת כפית. שתי שקיות קטנות, המכילות סוכר, כך היא מקפידה לבאר לי בסבלנות במענה על שאלותיי הטורדניות, נקרעות בפינותיהן תחת אצבעותיה העדינות, ותכולתן נשפכת במעין תל קטן על הקצף המסתחרר.
"הבט," היא אומרת, "המתן בסבלנות..."
הסוכר המסתחרר שוקע אט אט בקצף הכורע תחת משקלו, עד שלפתע, ברגע של הכרעה, קורס ונעלם בתהומות הנוזל המהביל ואימי מחייכת מין חיוך קטן שכזה, שאינו מחיוכיה הרגילים ועם זאת נעים לי עד מאוד. אני שואל אותה לפשר החיוך והיא בתגובה מושכת בכתפיה ועושה לי פרצוף מצחיק.
אבי עונה במקומה: "אמא שלך אוהבת שדברים קורים בזמן."
אני מסיים את הגלידה, מצמיד את דפנת הקערה העמוקה אל לשוני ומגלגל את הכלי כך ששאריות הגלידה נערמות בפי.
אבי צוחק ופורע את שערי בשנית, שואל איך היה בגן.
אני מספר לו על איזו ילדה – את שמה כבר אינני זוכר היום, כמובן – שהציקה לי ומשכה באוזניי.
והוא, כמו נהנה מצרותיי, שואל תוך צחקוק אם היא מוצאת חן בעיני. בהחלטיות אני מודיע לו שלא, ושאני בכלל לא אוהב ילדות אך הוא מביט באימי וצוחק שוב. "אתה לא מאמין איך שדברים משתנים, ילד."
אני מושך בכתפיי וחוזר לשקוד על שאריות הגלידה הנעלמת.
- - -
"אמא, - אמא? אמא!"
היא מתנערת מחלום בהקיץ. "הא? מה, מוטי, לא צריך לצעוק. אני פה."
"אני יודע, אמא. שאלתי אותך שאלה ולא ענית לי."
"ומה שאלת?" היא מהדקת את סיכת השיער שלה ושיערות השיבה שעוד לא נצבעו מחדש תופסות את עיני.
"שאלתי אם את זוכרת איך שאת ואבא הייתם לוקחים אותי לאכול גלידה בבית קפה ברחוב בוגרשוב. עוד כשגרנו במרכז. זוכרת אמא? נו, אמא?"
היא מתרכזת, מבטה ננעץ באוויר כמו מנסה לזהות דבר מה מבעד לערפל ואני נעצב לליבי.
לפתע מחייכת, אוחזת בידו של אבי. "ודאי. הגלידריה ההיא ברחוב... נו, את שמו ודאי אינך מצפה שאזכור. היית מלקק את קערתך בכל פעם."
"נכון אמא, ואבא היה זורק אותי באוויר. זוכרת?"
אבי מהנהן לעצמו ונוהם חרישית. שנינו עוצרים להביט בפניו, אולי ינסה לדבר.
לאחר רגע של ציפייה דרוכה אני נאנח ומערבב את הסוכר בקפה של אימי.
"אמא, את יודעת שאני אוהב אתכם."
הכעס בעיניה מכער ומעקם עד מאוד את הקמטים בעור המוכתם של פניה.
"לא זה שוב, מוטי. אתה לא שם אותנו באיזה בית לזקנים שלא יודעים לשמור על עצמם. זה עוד לא הזמן. אני ואבא שלך מסתדרים טוב מאוד, תודה רבה.
אם אתה רוצה, אתה מוזמן בהחלט לבקר מידי פעם באמת!
כשיגיע הזמן, תוכל לתקוע אותנו איפה שרק תרצה. כשיגיע הזמן."
אני נועץ מבט בשולחן, מייחל לידיו החזקות של אבי, לחיוכיה המסתוריים של אימי.
"אמא, הוא לא אותו דבר, אמא. ואת עייפה, אל תגידי לי שלא. אני רק רוצה לדאוג לכם. ואני בא לבקר כל שבוע עם טלי והילדים."
היא מניחה את הכפית בזעם עצור על השולחן, ובאחת נרגעת.
"אני יודעת, מאמינק'ה שלי, אני יודעת. סליחתך. כן."
האספרסו שלי נגמר, מביא עמו נחמה פעוטה מאוד. אבי מלקק לו גלידת וניל, מכתים את סנטרו ואת בגדיו בטיפות סוררות. בפעם המיליון אני מנסה להחליט אם הוא התכווץ יותר משאני גדלתי, או להיפך.
בעיני רוחי אני עוד נלחץ אל חזהו העצום, השעיר, והציפייה המאושרת ממלאת את ליבי.
את ידו הפורעת את שערי החליפה יד אישה, מטבע הדברים. אך דבריו עוד נשמעים באוזניי כשברגעי חסד נדירים הוא מתנער, מביט בי במן חיוך מלגלג ואני מדמה לשמוע אותו ממלמל חרש:
"אתה לא מאמין איך שדברים משתנים, ילד."
