19/11/00

נסיעה ברכבת וינה-בודפשט

היה זה באחד מימי סתיו אוקטובר 1986. עומדת בתחנת הרכבת כשבגווי וינה  ופניי לבודפשט. עליתי לרכבת והתיישבתי בקרון ההומה, אוחזת בידי את מזוודתי הקטנה. האנשים כולם דיברו  הונגרית, שפה לא מובנת לי. בוינה לפחות הבנתי את השפה, זאת בזכות היידיש שאני דוברת .אבל הונגרית, שפת-אם של בעלי- יוצא הונגריה.זו שפה איומה,שאינה דומה כמעט לאף שפה. יש אומרים פרט לפינית. כבר שנים אני מנסה ללמוד אותה ואיני מצליחה.עם עליתנו לרכבת נפרץ מחסום השפה של בעלי והחל לשוחח בחופשיות בהונגרית עם הנוסעים.(שלא כמו בוינה, שבה שתק ולא הראה את שליטתו בשפה הגרמנית וזאת בשל המראות והזכרונות שחזרו אליו מעברו במחנה העבודה בו שהה בזמן "השואה.") אוי כמה אני מרגישה בודדה פה ברכבת, שהיא כמו ארץ זרה. איש לא מדבר בשפתי. אני פותחת את המזוודה ומתחילה לחטט בה, מקווה למצוא בה משהו הכתוב עברית שיחזיר אותי הביתה. כל כך מתגעגעת למשפחתי שנשארה מאחור. פתאום פנה אלי מישהו ושאל אותי בעברית: מה את קוראת? נדהמת הסתכלתי סביבי ולא ראיתי פנים מוכרות, פרט לבעלי. זהו הגענו ! אנחנו בבודפשט,אמר בעלי, ואני חשתי בטוחה כשהוא לצידי -התורגמן המקצועי.