כשפנה אלי מ. לונלי (Mr. Lonely) והציע לי להמשיך את מסורת "דרך המילים", לבחור שיר מן השירים המופיעים באתר ולנתח אותו, ראיתי בכך כבוד גדול והסכמתי מיד. לא הייתי מודע מספיק לקושי שנטלתי על עצמי במשימה.
הקושי הראשון והמרכזי היה בחירת השיר, כמובן.
ככל שהימים מתקדמים אנו זוכים באתר לשפע של יצירה, שחלקה הגדול, יצירה ראויה ומשמעותית. יוצרים חדשים ומחדשים הצטרפו למשפחת "דרך המילים". תופעה מרנינת לב המלמדת על פריחתה המחודשת של השירה העברית ועל המעמד שתפס אתר "דרך המילים" בתרבות הישראלית.
ריבוי היצירה מכביד על המנסה לבחור מן המגוון שיר אחד. לאחר התלבטות החלטתי לבחור בשיר המדבר אלי. בשיר שגרם לי להתרגש. לא בחרתי על פי קנה מידה אמנותי-ספרותי. לפיכך אין בחירתי מעידה בהכרח על טיב היצירה.
הקושי השני היה חוסר המיומנות שלי בניתוח שירים. לא יכולתי לבחון את היצירה בכלי המבקר הספרותי, מכיוון שלא רכשתי כלים אלה מעולם. לפיכך ניתחתי באופן חובבני כמיטב יכולתי.
בחרתי בשירה של רננה פ.: "אלול". שיר על אבדן האהוב. שיר על החיסרון, על סוף. שיר געגועים. שיר המתאר מצב הדומה למצבי שלי.
אלול / רננה פ.
אלול = אני לדודי ודודי לי
דודי יצא לשוח ולא שב
בגן עדן מקדם.
שם ינוחו יגיעי כח.
הברוש זקוף צמרת
רק את קולך מכל השירים
ותקוותי היו לטרף . הבט
נותר צליל קולך. פה מתנגן
מקשיבה איך מן המשעול
רק הד קולך באזני מהדהד.
והד לי אינו עונה מהרי הבשן
כחול כחול כחול
והד לא ענה לי מבית החיים
לכל חיי.
והד לא ענה לי מצוקים
אוזני מחפשת את קול דודי.
קול דודי הנה זה בא וליבי
עונה לו כהד.
כי ליל אמש הוא לא יחזור.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=24580
אלול, חודש של סיום. צאת השנה.
הזמן שלנו אינו כנהר זורם, הוא חג במעגלים. אלול מסיים מעגל, וראש-השנה שבסופו פותח מעגל חדש. סופים מביאים לעצב. הימים המתקצרים, הלילות המתארכים, בקרים של צינה וטל מעידים כי הסתיו מתקרב, כי השנה באה אל קיצה. אלול מלמדנו שהכול חולף. אין יציב בחיינו. כל אלה מביאים אותנו להרהר במה שחלף ולהצטער על מה שהחמצנו. בקיצור: לערוך חשבון נפש.
רננה חותמת את שיר הגעגועים שלה לאהובה שאיננו עוד במילים: "כי ליל אמש הוא לא יחזור". ואני מצאתי בו דו משמעות. גם: יום האתמול לא ישוב. זמן שחלף לא ישוב עוד. וגם: האהוב שהיה עוד בליל אמש איתה, הלך לבלי שוב.
את הפסוק שאומרת היפה בנשים לאהובה בשיר השירים פרק ו' פסוק ג "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", (דוד = אהוב = ידיד. כך למשל במשל הכרם בישעיה פרק ה': אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן) הוציאו חז"ל ממשמעו וכיוונו אותו למערכת היחסים שבין עם ישראל לקב"ה. למשל: "... הוא בחר בכם, ואתם בחרתם בו, וכן הוא אומר כי יעקב בחר לו יה וגו' (תהלים קל"ה ד), ה' בחר ביעקב, ויעקב בחר בה', וכן הוא אומר אני לדודי ודודי לי (שיר השירים ו' ג), הוא אומר לכם חלקי אתם, ואתם אומרים לו חלקי ה' אמרה נפשי (איכה ג' כד)" (מדרש תהלים [בובר] מזמור קי"ט). חודש אלול נתפש לפיכך כחודש של תשובה וסליחות. בראשי התיבות של המילים: אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי מצאו חכמים רמז לכך. הדוד האהוב הוא אבינו שבשמים. הוא לנו ואנו לו.
רננה מחזירה את הפסוק למקומו הראשון. אמנם היא פותחת בראשי התיבות של אלול אך היא שרה לדודה-אהובה הפרטי. זה שהלך לבלי שוב: "דודי יצא לשוח - ולא שב - בגן עדן מקדם". יצא לשוח בגן עדן ולא שב – מעיד על קץ. על כליון. על מוות. אבל רננה בחרה דווקא במילים "בגן עדן מקדם" מילים הבאות מן הברכה השישית מתוך שבע הברכות הנאמרות בשעת החופה: "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה', משמח חתן וכלה".
אהובה התנתק, הלך לבלי שוב, אך היא מעדיפה לזכור את רגעי החיבור דווקא, את רגעי השמחה, רגעים שרק היא והוא יחד, כאדם וחוה בגן עדן מקדם. כל העולם כאילו אינו קיים.
אבל מן גן העדן מנחיתה אותנו רננה היישר אל תיאורי המוות של איוב. בקללו את יומו אומר איוב:
(יא) לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.
(יב) מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק.
(יג) כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי.
(יד) עִם מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ.
(טו) אוֹ עִם שָׂרִים זָהָב לָהֶם הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.
(טז) אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר.
(יז) שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ.
(יח) יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ.
(יט) קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.
(כ) לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ.
(כא) הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים. (איוב פרק ג')
אהובה נח בשקט על משכבו בגן עדן ותקוותיה היו לטרף. כל החלומות לעתיד משותף נגוזו כל התקוות נטרפו.
במשעול שעליו צעדו יחדיו נותר רק הד קולו של האהוב. אך הטבע אינו משיב לו. הברוש הזקוף עומד גאה ומתעלם ממנה ומרגשותיה. גם הצוקים וההרים אינם נותנים הד לקולו.
רננה נזכרת בשיר "ההד" שכתב יעקב שבתאי ושר אריק לביא:
בוקר עלה בהרים הכחולים
טיפסתי נושם בשבילים עתיקים
נולד בי שיר זמר נושן:
"הו, מה כחול!"
והד לי ענה מהרי הבשן:
"הו, מה כחול, כחול, כחול, כחול!"
שמש מכה על ראשי הגבעות
קרוע בגדי ופני לוהטות
שירי אז עלה בצמא:
"הו מה עייף!"
והד לי ענה מאבני החומה:
"הו מה עייף, עייף, עייף, עייף!"
ערב יורד ובגיא דמדומים
טיפסתי בודד בשבילים אדומים
שירי מתגלגל במדרון:
"הו מה בודד!"
והד לי עונה מהרי גוש עציון
"הו מה בודד, בודד, בודד, בודד!"
לילה יורד בין צוקי הר נבו
צבוע בוכה אל מדבר וחולו
קולי מחפש את רעי
"הו מה רחוק!"
והד לי עונה מפסגת הר סיני:
"הו מה רחוק, רחוק, רחוק, רחוק!"
גם היא צועדת בדד בשבילים אבל לה: "והד לי אינו עונה מהרי הבשן / כחול כחול כחול
והד לא ענה לי מבית החיים / לכל חיי."
בית העלמין מכונה בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי: "כִּי יָדַעְתִּי מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי" (איוב ל' כג) בלשון סגי נהור הוא מכונה גם בית החיים. רננה מצרפת את הכינויים אבל במקום לכל חי היא מכנה אותו "בית חיים לכל חיי". עם אהובה נקברו תקוותיה. בית העלמין הוא בית קברות לחייה המשותפים עם בחיר ליבה.
בין השירים, הניגונים והקולות היא מחפשת את הקול המיוחד, את קול דודה.
ושוב אנחנו נזכרים בפסוקים מתוך שיר השירים: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת (שיר השירים ב' ח), אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי (שיר השירים ה' ב) אבל ההד היחידי לקול הזה בא מליבה: "קול דודי הנה זה בא וליבי עונה לו כהד".
שיר געגועים מרגש וצובט לב ולבי ענה לו כהד.
תכלה שנה וקללותיה - תחל שנה וברכותיה.
