אוד מוצל מאש

חלק שלישי

©

204

אוד מוצל מאש

בת עשרים הייתה

כשהגיעה הבחורה

המומה וחֲ Vדה

עייפה ורצוצה

מתוחה ומיואשת

כפופה ומבוישת.

לארץ הגדולה - אמריקה -

מפולין שלאחר המלחמה

לאליס איילנד.

מה נורא,

אם היהודייה הקטנה

שעברה את אושוויץ

ולבדה חזרה,

לא תמצא משפחה במהרה

בארץ החדשה?

ישלחוה חזרה…

לאן?

איש לא ידע.

לפולין ההרוסה?

כי כששלחו אותה לארצות הברית,

דרשו שלטונות ההגירה הבטחה

שיהודי עם עבודה,

רצוי כמובן קרבה מדרגה ראשונה,

ואם לא, שתהיה משפחה אחרת

או שתהיה איזו חתונה.

דודו של יהודה, ישראל שמו,

נפש טובה,

205

היה מבוגר משרה בשמונה שנים,

לא ראה אותה ולא ידע

אם יאהב אותה - או מה…

אך כדי שיהודייה תקבל

רישיון הגירה

אחרי התלאות שעברה

להתחתן עמה מיד הציע.

עזר האל והאהבה ניצתה

כאש הייתה, כבעירה,

שכרו הטוב קיבל ישראל

ובנו בית - ובנו קן.

שלוש בנות נולדו לימים

ושרה למדה להיות גננת.

אשה ואם טובה הייתה

ושופעת אהבה!

קרנה על סביבתה חום ואהבה

למרות כל מה שהיא עברה.

שמחה גם בעבודתה

והצליחה בכל מעשה ידיה.

אשה חסודה הייתה

בלי מרכאות, במלוא מובן המילה.

אחרי מלחמת ששת הימים ממש

הגענו אנו עם ילדינו

לארצות הברית.

הגענו לניו יורק ובעצתם

לשכונתם, כי כך אמרה שרה:

"יש לך שני ילדים קטנים.

אם שניכם תלמדו ותעבדו,

אוכל להיטיב ולהיות לך לעזר

עם שלוש בנותיי

(הן היו כבר בגילאי ה'טיפש עשרה'),

206

ובשבתות נהיה יחד

ותראי שיהיה נהדר".

היא ומשפחתה אכן

אימצו אותנו אל לבם

משפחה כפי שמעולם לא חווינו.

בנותיהם שיחקו עם הילדים באהבה,

הזאטוטים - אז בני שלוש וחמש בהתאמה -

שרה שיחקה אתם משחקי גן

ולימדה אותם שירים באנגלית.

שרה ואני הפכנו חברות

למרות פער הגילים

וישבנו שעות רבות במִטבחה ודיברנו.

הרבה כוסות קפה שתינו.

הייתי בת עשרים וחמש

ובפעם הראשונה ובהיסוס רב

דיברתי על העבר הכאוב

וכן עשתה גם שרה

למרות שהיא עטפה אותי בצמר גפן

שלא אפגע עוד יותר,

ולא התחשבה בעצמה.

הייתה מלאך!

הייתה בעלת גוף מלא

והחיבוק שלה היה של

"אמא אדמה" חזק, מנחם ואוהב!

כשגמרנו את הלימודים

אחרי ארבע שנים

הקשר שנרקם היה חזק ביותר.

נפגשנו עוד פעמיים -

פעם בחו"ל ופעם בארץ.

כמובן בנינו על חגיגת שמחות ביחד

בעתיד - בר מצוות, חתונות וכדומה.

אך הגורל רצה אחרת…

207

קרה אסון!

רצו השמיים את המלאך

קרוב אליו

ובאור ירוק, במעבר חצייה

נדרסה שרה למוות.

האסון ששם קץ לחייה של

שרה ז"ל לקח לי עוד אשליה.

אי אפשר אף פעם לסמוך

על אושר מתמשך.

הרגשתי נבגדת…

שרה חסרה לי נורא!

עוד אדם

שכה נקשרתי אליו

אבד לי לעולם…

208

בן זוגי

כה נורא הוא העבר, כך חשבתי לי.

אין משמעות למחר,

אך מחר רדף מחר

והחיים לבסוף היטיבו עמי

בעזרת האל, לשמחתי.

בת שמונה עשרה בלבד הייתי,

כשפגשתי אדם נהדר ומיוחד.

גם הוא היה במלחמה

והוא הבין אותי במיוחד

והוא הקשיב.

דיברנו שעות וימים

על נוראות השואה,

בגלוי בלי פחד,

על ה ltַ צוּת, על הזוועות,

והוא הזדהה!

הכיר את הולנד

וגם הוא היה מוחבא,

באותה ארץ, באותה מלחמה.

נישאנו.

אהבתי שוב כל כך.

וכשנולדו ילדינו

בירכתי על כך.

209

גרמניה ארץ הלידה של סבא

2003

יום אחד בבוקר

החליטו סבא, אור וספיר

לצאת לדרך לוסֶטרבורק,

מחנה הריכוז במזרח הולנד,

שם אספו הגרמנים את יהודי הולנד

וכן את יהודי גרמניה שנתפסו

בעוברם את הגבול,

לפני ששלחו את היהודים הלאה משם

מזרחה אל מותם.

איני רוצה לכתוב כאן

על הביקור הזה.

כתבתי עליו בהרחבה

במקום אחר,

כשביקרתי שם

עם יהודה, רחלה ואלחי.

גם לא הייתי באותו יום

עם אור וספיר ועם יהודה,

כך שלא אכתוב מסיפורי אחרים.

אחרי הביקור,

בפנות השלושה מזרחה,

כך סיפרו לי,

התחזק הגשם עד כדי כך

שסבא והבנות פה אחד

החליטו באמצע הדרך לגרמניה,

לביתו של סבא, שם נולד,

לוותר ולהישאר בהולנד.

אני מלכתחילה לא רציתי

210

להיות עוד פעם -

לא בוסֶטרבורק

ולא בגרמניה -

וכך החליטו השלושה

ש"מחר עוד יום".

למחרת בכל זאת

נסעתי אתם לטייל

לכל מיני מקומות,

וחשבנו אולי רק נעבור

את הגבול לכמה דקות,

לראות את הבית של סבא ונחזור,

ואני אבלע את "הצפרדע".

אך שוב רצה הגורל

ולא הגענו לגרמניה.

למזלי, ולא היה קץ לרווחתי,

אין ספק כי עשינו

מה שהיינו אמורים לעשות.

אולי זה היה אות משמיים!

211

החנוכייה

במסע שורשים שלנו

עם רחלה ואלחי ( 1989 )

החלטנו לעבור את הגבול

מהולנד לגרמניה למשך

זמן קצר כדי לראות

את הבית שסבא בו נולד

וגר בו עם הוריו ואחותו

עד גיל שנתיים.

סבא נולד ב 1936- .

ובשנת 1938 ,

בנובמבר אחרי ליל הבדולח

וכל מה שקרה,

ישב אביו בבית הסוהר

לזמן מה,

נסה המשפחה מעבר לגבול

להולנד השכנה.

קצרה מאוד הייתה הנסיעה

במכונית מ-

ל-

212

ומטופחים משני צִדיו

כשסבא מספר לנו

שבאחד הבתים שהה אצל

יהודים ושמם

,

ממש אחרי הבריחה מגרמניה,

בגיל שנתיים, שהה שם

ונשאר אצלם כמה חודשים.

הסתכלנו מסביבנו וכבדרך

נס ראינו באחת הווילות

בין הפרחים בחלון

מוצגת חנוכייה!

נכנסנו לראות את השם,

ואכן השם שסבא הזכיר

לפני דקותיים!

צלצלנו. לא היה מענה,

והחלטנו לנסוע לראות את הבית

ולחזור תוך שעה לשם!

נסענו, לא מצאנו,

שאלנו באנגלית,

לא רצינו לדבר גרמנית,

והנער הסביר בגרמנית,

ועשינו עצמנו לא מבינים.

הגענו, צילמנו,

דפיקות לב לארבעתנו,

הרגשה זוועתית ממש.

חשתי צורך להקיא!

ומיד הדבקתי את רחלה

בהרגשתי.

יהודה ואלחי גם הם רצו רק

לצאת משם

ולכן שמחנו שהבית נדם.

כשהפעמון התריע

איש לא הופיע.

213

חזרנו להולנד

"בריצה קלה"

ושבנו לבית עם החנוכייה...

למרבית הפלא,

הפעם נפתחה הדלת,

ובעיני האיש הייתה

תמיהה.

רק יהודה ואני עמדנו שם,

ויהודה את עצמו הציג

בשמו וגם הסביר

מתוך הנחה

שאולי היו אלה הורי האיש

או הורי אשתו, שגרו שם אז.

אותו מקום, אותו שם.

אך האיש לא קרא לאשתו

ואמר בנחישות שהוא

לא יודע ולא מבין בנושא!

הרגשנו כאילו אמר:

"שלום ולא להתראות".

היינו זקוקים ארבעתנו

דחוף לקצת נחמה,

למעט שתייה,

למנוחה נפשית

אפילו לשירותים,

אך בסביבה הקרובה

מצאנו רק פאב

שמכרו שם רק בירה.

יהודה שתה כדי שנוכל

להשתמש בשירותים.

השעה הייתה שבע אך

כבר החשיך.

נסענו מהר,

מחינו דמעות

והגענו לאיזה מרכז,

214

שם מצאנו

בית קפה נורמלי.

זה כבר לא עזר.

לא דיברנו בדרך הארוכה

לאמסטרדם, שם היה המלון...

כל אחד היה שקוע במחשבותיו.

215

ביקור בגרמניה

מכרים מספרים

שאת חופשתם הם מבלים

בארץ מולדתם גרמניה...

הם מספרים

כי פספורט מוציאים

מחדש משם...

וגם לילדיהם

כי מגיע להם...

כי זה עשוי להיות

אולי פעם נוח

כך הם אומרים...

ואני נדמתי

ואני נדהמתי

ואני נאלמתי.

וכי מה יש לומר?

והם מוסיפים כבהרהור:

"היה יפה שם בעבר הרחוק.

הנוף לא השתנה".

מה השתנה?

שאלה רטורית,

אמרתי לעצמי.

האדמה רוויה בדם,

רוויה בדם

של מיליון

תינוקות וילדים,

רוויה בדם

שישה מיליון יהודים

216

בגרמניה הארורה!

ובמחנות עטיפות מסטיק

כמו גם שקיות ריקות

של טוגנים,

פחיות ריקות של

משקאות קלים,

הכול - סימני חיים.

ליד קולות

בני נוער עליזים

וכן קולות

שקטים ובוכיים,

אנשים

מכל הגילאים והדורות

מכל הסוגים והדתות.

דורות שניים שלושה עברו

ויש אומרים עוד מעט

מעולם החיים יעברו

ולא יישארו מי שמ"יד ראשונה"

עוד יספרו.

ארץ מקוללת,

אדמה מקוללת.

מי לארץ כזו,

למולדת כזו,

לחופש ייסע

ולה "מולדת"

בכלל יקרא?

מי ירצה עבר כזה?

ומי בה ייהנה?

האם לפספורט כזה

או לחופשה כזו

יקראו מזוכיזם?

217

הלכנו - יהודה, רחלה, אלחי ואני -

לראות את המקום הנורא

שבו שהו הוריי ואחי ז"ל

בשנים 1942 (אבא) ו 1943-

(אמא ואחי בן פחות משנתיים).

המחנה שבמזרח הולנד היה

מחנה מעבר, נוראי, שבו שהו

שבועות או חודשים עד שהועברו

למחנה המוות סוביבור שבפולין.

השתאינו ונדהמנו -

לראות שוסֶטרבורק של 1988

הוא יער יפהפה מטופח,

ובו פרחי בר של יער רגיל ומלא ציוץ ציפורים

כאילו לא קרה שם דבר.

המסלול שהותווה ממגרש החנייה,

איזו אירוניה, הוביל למוזיאון

שהתיימר להראות ולהשמיע

מה היה שם אז…

לא טרחו לתרגם מהולנדית את הקלטות והסרטים,

כך שתיירים או הדורות הבאים

אינם מבינים ללא ליווי של מתורגמנים.

משם הוביל אותנו המסלול הארוך לאתר הזיכרון,

ומזעזע היה בעינינו, שפה ושם גרים אנשים

בבתים הפזורים בשבילי היער,

וסטרבורק בהולנד

קיץ 1989

218

219

כמו אז, מתעלמים וגרים בשלווה

בגיהינום…

אפילו ציוץ הציפורים היה גם לפני יובל שנים

כאילו לא עברו אסירים, רעבים ובוכים…

תיארתי לי אנשים צולעים, בוכים, נגררים

ונשים עם ילדים ותינוקות

שהחלב עדיין לא יבש מהנקתם.

במוזיאון היה סיפור, מִ aֵין מאות סיפורים,

על ילדה קטנה שהחזיקה כלבלב

חבוי בכיס מעילה

בדרך הכול כך ארוכה ועצובה.

כנחמה היא את הגור ליטפה

ואז השומר ההולנדי, שייצג את הגרמני,

תפס אותה.

הוא נתן לה בחירה: או הגור או הילדה,

שתבחר אם היא תלך אל מותה

או הגור יקבל בראשו ירייה.

מה שהתחדש אחרי יובל שנים

היה דור חדש של ציפורים

וכן מגרש חנייה ושלטים

שכיוונו לאן ללכת כדי להגיע

לאתר הזיכרון -

לפסי הרכבת השבורים ללא מוצא

כסמל לדרך שממנה לפני יובל

לא הייתה יציאה, רק כניסה,

ולגל-עד לכל הנרצחים.

הלכנו והלכנו כי המסלול נראה אין סופי,

ודמעותי החרישיות ירדו על לחיי.

התערבבו הדמעות עם הגשם הדק

שירד כל העת ללא הרף,

כאילו גם השמיים הרגישו אותנו.

הגשם הדק והרך אופייני לקיץ ההולנדי

220

אך נדמה היה לנו

שהגשם נועד להישטף ולהתערבב

עם דמעות שירדו מן הלב.

כתוב "  הלוֹ_ ילֵ_  בכֹה",

אולי הכוונה הייתה ליום הזה

ולמצב הזה, שבו דמיינתי את ההולכים

לפני כיובל שנים - ולא מרצונם החופשי.

באתר הזיכרון אמרו יהודה ואלחי

תפילה לעילוי נשמתם

של כל בני משפחתנו, שאינם.

221

האמן שאצל הוריו

התגוררו סבא והוריו

(לפני המחבוא}

ב-

חנינו, מאי 2003 , והתחלנו ללכת

אור וספיר, סבא ואני.

הרחוב קטן, ומצאנו מיד

את הבית.

שם האיש בן השמונים ושתיים

ון-דר-הורסט (שם הולנדי נפוץ),

מה שכמובן הקל מאוד על החיפוש.

סבא צלצל וסימן לנו לבוא.

האיש תיאו

הכיר את סבא ואותי

מביקור קודם

ושמח מאוד לראותנו שוב.

פתח והכניס אותנו לקומה התחתונה

שם בזמנו גרו ההורים של סבא יהודה

ודודה אינגה, בזמן המלחמה.

סבא סיפר שהם ענדו את הטלאי הצהוב

הידוע לשמצה, המודיע קבל עם ועולם

על יהדותם.

איך לא פחדו?

תיאו עדיין מפסל, מצייר, עובד בעץ,

מנומס כדרכו, הציע שתייה וכיבוד.

דיברנו אתו על פוליטיקה

ועל משפחולוגיה,

על הימים ההם של שנות הארבעים

של המאה הקודמת,

223

ועל עיסוקיו היום.

הוא איש צלול, חכם, שנון ועדין

וזוכר את סבא כילד בן חמש-שש,

בלונדיני, חייכני וחמוד.

הוא צייר מספר פעמים את תמונתו

של סבא, ותמונה אחת נמצאת אצלנו בבית.

תרגמנו לספיר ולאור את השיחה,

נפרדנו והצטלמנו לפני הבית,

ויצאנו לדרכנו - לא לפני שהבטחנו

להשתדל לבקר שוב!

דצמבר 2003

תיאו - זכרו לברכה!

הערב קיבלנו מעטפה גדולה,

בפנים הייתה הודעה עצובה.

פתחתי את המעטפה

כשידיי רועדות בגלל השם שמאחורי

המעטפה,

שם בנו של תיאו האמן

לא ייאמן ...

רק עכשיו, כאילו עתה,

כתבתי שהבטחנו לבקרו בפעם הבאה,

רצה ה' והדבר לא יתבצע!

224

גזע העץ "רב הקומות"

2003

טיול שורשים: סבא יהודה, אנוכי,

אור בת שלוש עשרה וספיר בת אחת עשרה.

כך הבנו מסבא את הדברים

מוזרים מוזרים!

הוא ראה בהיותו אולי בן שבע

את המראה הלא ייאמן

שלא עזב את זיכרונו

עד עצם היום הזה -

גזע עץ ובתוכו שכבות

ובתוכו מעין מיטות!

ילדים קטנים לפי אורכו של סבא,

שכבות שכבות לגובה,

שכבו לשנת לילה,

מפני שלא היה להם מקום אחר

להסתתר!

החלטנו לחפש את העץ:

ידע סבא באיזו עיר,

ידע סבא שהוא הובא

באותו לילה שראה את המראה

לבית ליד העץ,

וזכר את הבית.

כמו כן זכר סבא

שהייתה בסביבה

כנסייה עם חלונות

מסוימים שנראו

כך ולא אחרת,

אך את ראש הכנסייה לא ראה,

225

אולי היה נמוך מדי?

יצאנו לחפש

מלאי מרץ, מלאי סקרנות,

מלאי צורך פנימי ורצון חזק!

הגענו לעיירה מדהימה ביופייה,

ולפי תחושת הבטן של סבא

התחלנו לחפש.

חיפשנו את הכנסייה

וגילינו שיש שתי כנסיות בסביבה,

אבל לפי החלונות סבא ידע

בבִטחה שאחת יורדת מהפרק.

הגענו בטיול רגלי מהכנסייה

של סבא לבית שהתאים לזיכרונו.

גשם חזק החל לרדת,

אבל הנורא מכול - העץ נעלם!

הייתה שם הרבה aניִיה חדשה

אולי בגלל זה כרתו אותו?

מה נעשה?

נצלצל בפעמון

כי הבית זה הבית!

אך אף אחד לא היה בנמצא.

עשינו סיבוב במכונית,

עצובים ומאוכזבים,

נחושים לחזור, אך הנחנו לנושא,

אולי מתוך ייאוש

או מתוך חוסר תכליתיות,

כי מה כבר היינו מוצאים

בגזע עץ כרות,

שסבא ראה בו ילדים מסתתרים?

226

התאטרון הלאומי באמסטרדם

פעם אחת נסענו רחלה ואני

להולנד

להריח פרחים,

ללבן עניינים,

לשתות המון קפה ובירות,

לשוט על התעלות

ואת הראש לנקות...

מצאנו מלון קרוב למרכז,

קיבלנו חדר עם חלון גדול ורחב,

קנינו זר ענק של צבעונים

בצבע אדמה

ואגרטל קיבלנו מהקבלה,

שתהיה בחדר אווירה.

החלטנו שבוע ליהנות

הנאה שלמה

ולא לדבר כלל

על השואה!

למלון קראו "רמברנדט".

החשמלית עברה ממש לידו,

ואין ספור פעמים ביום

ירדנו בתחנה, חצינו,

תלוי לאיזה כיוון היו מועדות פנינו

וצעדנו מהר למלון הציורי,

לחדרנו החמוד והביתי.

בכל פעם שירדנו או עלינו

לאותה חשמלית,

ראינו שלט ברחוב מולנו

ש"קרץ" לעברנו.

227

במודע או שלא במודע

לא קראנו אותו מקרוב,

אך ביום האחרון,

כיוון שטסנו בלילה

והיום היה כולו לפנינו,

לא התאפקנו ועברנו

אל המדרכה שמעבר

למדרכת פסי החשמלית

וקראנו:

"התאטרון הלאומי לשעבר -

מוזיאון לזכר מאות אלפי יהודי

הולנד שהושמדו בשואה,

ונשלחו מהתאטרון דאז

למחנה המעבר וסטרבורק

ומשם מצאו רובם את מותם

במחנות המוות.

הנכם מוזמנים להיכנס

הכניסה חינם...".

הרגש חִייֵב, דחף להיכנס.

חלק שני

נכנסנו בחרדת קודש,

מה עוד שידענו

שהוריי וכל משפחתי אכן עברו

את המסלול של התאטרון

ולאחר מכן המהלך הידוע.

וכפי שהגורל רצה,

המלון היה ממוקם בדיוק מול

התחנה שבה ירדנו יום יום

כמה פעמים.

נְסֵ נראה לנו הדבר...

בפנים ראינו על הקיר

שמות שמות ועוד שמות

ומצאנו שם הרבה משמות

228

229

בני משפחתנו.

היו שם פוסטרים ותמונות

שהמחישו לנו את שכבר ראינו

חוץ ממודעות המפרסמות הצגות,

תמונות מההצגות ש"היו צריכות להימשך"

אך הופסקו בברוטליות

בגלל "פלישת היהודים למקום".

בעצם לא רצינו לראות עוד ועוד תמונות

שוב ושוב על השואה, אך היה שם ספר

עם כל השמות של יהדות הולנד

שהושמדה.

מצאנו את רשימת השמות

המלאה של משפחתנו,

שלא הייתה קודם לכן בידינו

וכמובן צילמנו את הדפים האלו.

בצאתנו משם גילינו עוד משהו מדהים:

ממול, כלומר ממש קרוב בצד המלון,

היה שלט זיכרון בחלון

לזכר הפעוטון והמטפלות

שנרצחו, שנשחטו והושמדו

על ידי הנאצים ועוזריהם...

הם בוודאי התכוונו גם לבוגדים

ולמלשינים ההולנדים ימ"ש!

מה היה הסיפור?

בתאטרון היו המון מאוד תינוקות ופעוטות.

הנאצים הרשו לגננות ללכת אתם

לכמה שעות ביום לטייל

כי הם, הגרמנים, לא סבלו רעש ובכי.

הגננות הלכו לפארק שבהמשך אותו רחוב

וגם לפעוטון ממול.

אמנם הילדים נספרו,

אך הגננות הצליחו בכל יום ויום להציל

שניים עד שלושה תינוקות או ילדים,

230

ועל כך, כאשר נתפסו, שילמו בחייהן, נספו,

אך הילדים בינתיים ניצלו!

הרבה אסונות והרבה נסים התערבבו

ללא ספק!

רחלה ואני חזרנו למלון באווירה קודרת

אך עם סיפוק שעשינו זאת!

231

עוד רגשי אשמה

שלב שלישי בחיי,

אותי עוברים רגשי אשמה

במיוחד כבדים.

כמו בשלבים הקודמים

מביעה אותם בשירים.

חלק בבטן החזקתי

כי פשוט מדי עייפתי...

כרגע הם באופיים

יותר בוגרים,

רגשי האשמה,

והגיע הזמן

והבשילו להישמע!

בשלב הראשון של חיי,

בילדותי זה היה,

הייתי צריכה לומר "תודה"

כי ניצלתי מהתופת

מאימת המלחמה.

רגשי אשמה?

אלא מה?

מגיל ארבע!

אך עם הזמן עברה ילדותי

והגיע יום הולדתי.

232

תודה שאת בחיים!

תודה שהחביאו

אותך אנשים,

תודה שלקחו אותך

יהודים,

אסירוּת תודה,

רגשי אשמה

על כל מעשה "נורא"

מצד הילדה...

ואז ... עברו השנים.

הייתי בת שמונה עשרה,

פגשתי את בן זוגי,

התחתנו באותה שנה.

השלב הבא

של רגשי האשמה

והשאלה הייתה:

למה מתחתנים

כל כך בחופזה?!

למה לא גומרים

תואר שני, שלישי,

לפחות, אמא אמרה,

"ילדה כה חכמה".

ועוד שאלות וטענות

ואיסורים מפורשים,

ולמרות רגשי האשמה

היינו נחושים.

אחרי איומים שנתחתן

ברבנות אפילו,

הסכימה ממי

כדי שלא יהיה לא נעים

כאילו...

גם הריון לא נראה לה

233

ולא מצא חן...

הרי הבטחתי לה תואר

קודם לכן!

אחרי שהילדים נולדו

הדברים בשבילֵנו הסתדרו:

הילדים היו "מחונכים"

אפילו לפי דרישות ההורים.

הלימודים היו "גמורים"

ולכאורה לא היו

תלונות ומִרמוּרים.

האם נגמרו רגשי האשמה?

לא כל כך במהֵרה!

כי עבדתי יותר מדי

ולא נתתי ליל Aיי מזמני די...

אין צורך להמשיך בסיבות

כי אצלי הן נעוצות.

אילו הייתה לי אז החוכמה

שיש בי היום, לעת בינה,

הייתי דוחה דברי אחרים

ועושה את אשר לי נראה מתאים!

אך מה עם רגשי האשם?

הם ישארו שם, לעולם.

234

תודה וסליחה

2005-1944

הילדה למדה מתחילתה

אצל אבא ואמא "מחבוא"

לומר "תודה", "בבקשה", "סליחה",

כמו שיש לומר כהלכה

במשפחה טובה ומנומסה.

אך אז לא שיערה בנפשה

שזה ייהפך למטבע לשונה.

כיצד אסביר, כיצד קרה,

שילדה שמהוריה זה עתה נקרעה

והובאה למשפחה זרה

אומרת, כמו בשגרה,

"שלום", "נעים להכיר" ו"תודה"?

על מה?

על המעיל שתלו לה?

על ששאלו מה שמה?

על שלביתם הביאו אותה?

לא בהכרח לפי סדר זה

אך זה כבר לא משנה.

כשאחותה את האמת לה הסבירה:

שהוריה האמיתיים מתים,

כי אלה, שזה עתה הגיעה אליהם,

וגם ההורים המחביאים

שזה עתה מביתם הִגיעה,

כולם, כולם סתם "שקרנים",

אינם, ולא יהיו לעולם,

לנו להורים!

235

ענתה הילדה "תודה",

בתדהמה אמנם,

על ה"אמת" שאחותה סיפרה לה.

גם כשהייתה עצובה,

גם כשהייתה נוראה הידיעה,

גם כשהילדה חשה

שזאת האמת

ומושג המוות

לא הבינה.

כשלמחרת הסדר, בחג הפסח,

קטפה בדמעות-געגועים פרח,

ואמא בגלל החג צעקה,

כבר ביקשה הילדה "סליחה".

כשגדלה, ביקשה כל יום סליחה

מאחותה, כי חשבה שזו רגזה,

וחשבה שכך תפַייסה,

ושזה יפסיק את כעסה

ויקרב אולי את אהבתה.

כשאמא זעמה

דבר דומה אמרה:

"סליחה, סליחה"

אך אין מחילה,

כי אמא קשה הייתה

וכך אמרה:

"תחשבי על דברייך ומעשייך

מראש - ולא תצטרכי

לבקש סליחה".

לבקש מאמא

סליחה לפעם הבאה

זו הייתה "ברכה לבטלה".

ואז "התפוצצה פצצה" חדשה.

שאלה אמא בבדיחותא:

236

"למה לא נולדתן בנים?"

ולא הבנתי את מהות השאלה,

אז פפי בחינוך התערב ואמר:

"סתם אמא אמרה".

אך לא כך הדבר היה

וזה חזר על עצמו לעתים קרובות

עד שנודע לי דבר הסוד.

מסכנה אמא,

במלחמה מתו לה שני בנים

והייתה רוצה בכל לבה

כנראה לא בנות אלא בנים.

אמרתי בלב, לא העזתי בקול,

לנגוע בנושא

"סליחה, אמא. סליחה, אלוהים,

אבל אני בת".

מה היה לי כבר אִכפת

לשמח אותה,

להיות בשבילה נְ  ."d

הייתי בת שש וחצי

ואבא ואמא "מחבוא" באו לבקר.

הלכתי אתם לטייל

ביער המקסים של האג.

שיחקנו משחק שלא מעייף את אמא

כי הרי הייתה כל הזמן חולה-מחלימה.

וכשרצתי ורציתי שיתפסוני

כתמיד, ויחבקוני וינשקוני,

חשוב לציין שאמא

מעולם לא נישקה

בגלל המחלה,

אמרתי פתאום:

"אבא - אני אוהבת אותך

הרבה יותר מאשר את אמא".

אבא הזדעזע,

237

אמא החלה בוכה חרש

ואני החילותי לבקש סליחה בנשיקות,

במילים ובאין ספור ליטופים,

ובחיבוקים - הם לא נתרצו לפיוסים!

הסברתי בגמגום:

"אמא לא נמצאת אף פעם",

הרי הייתה בסנטוריום

רוב זמן שהותי שם במחבוא,

ואבא גידלני, והמשכתי בבכי מר:

"אמא לא רוצה לנשק אותי

ולא רוצה לחבק אותי קרוב".

התיישבנו שלושתנו על גזע עץ

ואבא אמר:

"כשתהיי גדולה תביני

שאמא אהבה אותך אפילו יותר ממני,

אבל הרופא לא מרשה לה

חיבוקים ונשיקות.

גם לא לי,

לכן אני מקבל ממך

ואני נותן לך כל היום.

הבנת, ילדתי?"

הנהנתי בראשי,

וחרש סליחה ביקשתי.

כשעליתי ארצה

וטעיתי בעברית, אמרתי "סליחה",

"ציפורנים" במקום ציפורניַים - שיש לגזור

"שלוליה" במקום " שלולית",

אלפי פעמים ביקשתי סליחה

על שטויות, כי צחקו הילדים.

ואמרתי תודה לדברים

שאנשים בארץ (אז)

להם לא היו רגילים,

כמו לומר לנהג באוטובוס "תודה"

238

על החתמת הכרטיסייה.

פעם אמרו לי שני אנשים

בעיניי מאוד נחשבים.

אמר הראשון:

"תפסיקי כבר לבקש סליחה

מכל אחד על כל דבר,

שהרי אף אחד ממך

לא מבקש מחילה".

והשנייה אמרה:

"די כבר עם התודה והבבקשה".

ואז בלב זכרתי שהרבה פעמים,

כשלא הייתי ילדה טובה

בהולנד, אמרו לי אנשים:

"את צריכה להגיד 'תודה' שבכלל

נשארת בחיים",

וגם:

"את צריכה לומר 'תודה'

שיצא לאמא שלך

לא לקחת אותך

אתה למחנות,

כי משם… לא חזרו…"

כולי הייתי בת שבע!

הדחקתי את זה

וזה התאים לי להדחיק אז…

ועכשיו זה יצא

ואין יותר מוצא.

ואחרון-אחרון עצוב,

לא הפסקתי לבקש

סליחה מהוריי,

סליחה שלא נשלחתי

אתם לסוביבור.

ולא הפסקתי להודות,

239

ושוב "תודה וסליחה"

לאומץ לבם

שמסרו אותי

לידי המחתרת

להצלת נפשי.

לא הפסקתי לבקש

מפפי על קברו סליחה,

כי היו לי כלפיו

הרבה רגשי אשמה,

ושוב "סליחה".

240

אביב הגיע פסח בא

אפריל 2004

ושוב מתקרב החג

חג הפסח

שבו הסדר המפחיד,

חג המרור - חג ה"דרור" -

בגלל העבר שהרטיט

לב ילדה קטנטנה.

פעם, לפני כשישים שנה,

כשהיא את המהומה

לא הבינה,

כשהיא "עירום ועריה"

מכל היקר לה,

שבאכזריות נלקחה

ומהוריה האוהבים

נקרעה

לטובתה ...

וכל מה שקורה באותו הלילה

רק מחמיר מדי שנה

את החוויה הנוראה

את הסיפורים סביב השולחן

ואת מראה הקערה

של אותו אירוע שאז אירע.

ככל שעוברות השנים

כך פחות ופחות מבינים...

כי זה היה לטובת הילדים...

וכמובן "מפספסים".

241

ואז אמר אתמול

ליל שבת, השלושה באפריל 2004 ,

אדם שאני מאוד מעריכה:

"את הדברים לא כמוך אני רואה.

אני חושב לגמרי שונה,

אני שֹם את הכול מאחוריי

ומסתכל רק לפניי.

כך יכול אני לחיות

ואת הטוב כמובן לראות,

ויותר ויותר ליהנות

מכל הברכות".

חשבתי בלבי

מה אם איני יכולה?

מה אם ניסיתי בתאוריה?

מה אם כל זה אני כבר יודעת?

הדברים היפים כבר ניסיתי להפנים

ונשארו אצלי רק מוטפים?

ידעתי אותם, ניסיתי אותם,

חשבתי אותם, רציתי אותם

בכל מאוֹדי ואיני יכולה

ואיני יודעת מה הסיבה.

למה אין בי הכוחות לאמונה?

למה אני ממנו בזאת כה שונה?

242

לילה לבן

דמעה אחר דמעה מעיניי זולגות

את צרות עמי על גבי

אנוכי נושאת,

כמעט בכל בית בישראל

יש יתומים ואלמנות

וילדים פלשתינאים עדיין

מנסים להתפוצץ...

אמונה, אומרים,

עוזרת פלאים,

אך מאין תבוא האמונה

אשר נלקחה לפני שישים שנה?

נלקחה פעם לפני שנים

יחד עם הנספים

במשפחתנו בשואה

בתקופה הארורה

בה לא שאלו את דעתי

כי הייתי רק "קטנה".

ואם את דעתי היו שואלים,

תהיתי אין סוף פעמים,

בוודאי לא הייתי מאמינה,

כי הכאב הצורב

הדווי של הנטישה

הוא פשוט נורא,

ממש כמו רגל שנקטעה

ובנוסף גם יד

וכן הנשמה

מצולקת נשארה

לעד...

243

ערב פסח

2004

ושוב לילה בלי לישון

ושתי בנותיי אומרות לי היום

שהן אוהבות אותי המון!

שתי חברות,

אחת ותיקה

אחת חדשה,

שתיהן ללא הרף

נוטעות בי תקווה.

הערב צפוי שולחן ליל סדר,

סביבו יסבו

שתילי הזית ששתלנו,

שתילים ארבעה ובני זוגם,

סביב שולחננו עם ילדיהם

מגדול ועד קטון

ואני ליד המחשב יושבת

בוהה בחלון ...

כבר עולה השחר

כבר צל העצים נראה

עוד רגע קט יישמעו הציפורים

בשירים שמחים ...

למה לא אוכל להיות כמותן

בין הפרחים בגינה?

האם כמותן הייתי

מוצאת שלווה?

למה ערב פסח

כל שנה חוזר ובא?

244

פסח

2004

ושוב עבר ליל סדר נוסף

השנים חלפו

הפכתי עוד דף.

ושוב ישבו כולם שמחים

ושוב כולם כלא יודעים.

ושוב הכול עבר רגיל

ושוב מלא שמחה וגיל

ומחשבות והגיגים

נדחקים ומודחקים.

ההגדה מסופרת לילדים

המבוגרים מסבירים ונהנים

מחוכמתם של הקטנים.

ובלבי - המחשבה

מה עם הילדה הקטנטנה

שאז ישבה וכה סבלה

והייתה רק בת ארבע.

ועתה

למה אינה הופכת

לסבתא מאושרת?

שאת ברכותיה מעריכה

ולאלוהים סוף סוף מודה?

245

ושוב עולים רגשי אשמה

אינה יודעת להכיר תודה.

על מה שיש לה לאשה

שתסתכל היא מסביבה,

ותבין - שפר עליה גורלה...

246

כנף שבורה

כבר זמן רב כל כך

הכנף שבורה

הציפור מרחפת לאט

ושוב לעוף מנסה,

נחושה לעוף בדרך

שבה רגילה הייתה

שנים כה רבות

שבה את גוזליה גידלה.

אך כיום העייפות והכאב

כה מגבילים אותה,

מה כבר קרה לכנף

שבציפור בגדה?

הרי קוראות לה משימות

קוראים לה גוזלים,

שנולדים מהדור הבא

מגוזלים של החיים

החדשים,

המסמלים את התקווה

של זה שישים שנה!

אך העבר הרחוק כל כך …

לא נותן לה לציפור

להמשיך במשימותיה…

הכנף כבר נשברה

ואיך תשוב

לעוף בדרך הרצויה

והיא כה פגיעה!

247

ישראלים פליטי שואה

2003

הם אומרים לי:

"את יודעת מה עשו בשבילנו

הגרמנים בחמישים השנים האחרונות?

הם, שאת המדינה בכספם בנו,

אילולא הם

אולי לא הייתה נראית יפה כזו! "

כך האנשים אמרו...

"את אינך מודעת

כי אחרי הקמת המדינה

בוודאי נולדת,

אך אנו יודעים וראינו

כי כל השנים

בן גוריון וכל המקימים

היו עדים,

אילו לא הגרמנים

לא הייתה המדינה נראית

איך שאנו היום נראים".

לא האמנתי למשמע הזוועה.

אחרי שתיקה ארוכה

פתחתי עליהם פי ואמרתי:

"לולא וכו' לא היו מושמדים

שישה מיליון יהודים

שאתם לא מבינים כלל

כנראה את התוצאה".

248

ולאיש פניתי והוספתי:

"ולגביי - אל תעז אפילו לומר מילה

ואם כבר בחוצפתך,

אז אני נולדתי בשואה

באירופה הכבושה,

ומשפחתי כולה

בידי גיבוריך נרצחה".

"ולכן אתה דום!

אל תעז לומר מילה על הגרמנים

כי לעולם לא יפצו על חלקיק

מהמעשים

כי בשמיים לא סולחים!".

249

היום בחנות המתנות

היום בחנות המתנות

נכנס זוג מבוגר מתנה לקנות.

הסתכלו וחיפשו ומצאו מתנה

סט קערות "מה זה יפה!"

"ממש מעשה אמן", כך אמרו,

והמשיכו: "הצבעים, הדוגמה היפה

בוודאי רוזנטאל או בוואריה".

חייכה המוכרת ואמרה:

"אכן, התוצרת משובחת

חברה גרמנית

כמובן הכי טובה.

רואים שאתם בעלי הבנה.

אין כמו התוצרת הגרמנית לשבחה".

התחלחלתי,

בלעתי רוק ואמרתי:

"אכן, אין כמו הגרמנים,

כך שזה מתאים".

"לא, את לא מבינה,

גם אנחנו דווקא

עברנו את השואה",

אמר הקונה,

"ואנו מבינים את הכוונה,

אבל יש גבול.

צריך להבין,

יש זמן שצריך להתחיל

אפילו לסלוח".

250

כשזרקתי לו מבט שאמר

אלף מילים ...

אמר: "התכוונתי"...

צעקתי: "אמרת לסלוח?

אתה צריך מכאן לברוח!"

הם עזבו את החנות.

251

שלושה גברים במעלית - ואנוכי

זו רק ההתחלה

רקע: רודוס, מלון פאר (מעלית ומאחוריה

לובי צופה לים התיכון)

שפות הדיבור: גרמנית ואנגלית לסירוגין.

הגיל המשוער של הגברים: כבני שבעים,

שבעים וחמש, אולי קצת יותר,

הרי גיל האדם הפעיל עולה בדורנו, והרי גם

אני בסביבות השישים!

הם לבושים חליפות הדורות.

על פי המבטא הם ספק אוסטרים, ספק

גרמנים.

נראה לי - אנשי עסקים.

אלגנטים, למעשה ספורט אלגנט.

שיער צבוע לראשון; לבן, גלי, ארוך במקצת

לשני;

ואילו השלישי קירח, אך זה ממש הולם

אותו!

לפני כניסתם למעלית, באותה קומה

שבה חיכיתי במקרה גם אני,

הסתכלנו - הם עליי ואני עליהם -

וכבר הגיעה חרש המעלית, נפתחה

ונבלענו בתוכה ארבעתנו.

הייתה זו קומה מספר שש,

קומת העסקים המפוארת,

שמעליה המסעדה, מרפסת השמש,

השיזוף והבריכה.

ממש לפני "היבלענו" פנימה אומרים

שלושתם "ביטשיין" שפירושו

252

"בבקשה",

כדי לתת לי להיכנס ראשונה -

לפניהם כמובן.

נימוסים או לא?

אני נדה לאות תודה ולא מוציאה הגה מפי

ונכנסת. נבלעת במעלית אחרי השלושה.

אני לשמן הקירח: "בן כמה, אדוני?"

הוא נדהם, ספק מהחוצפה, ספק מהתעוזה!

"אני בת חמישים ותשע וחצי - ילידת 1942

הולנד הכבושה דאז,

ואדוני היה בוודאי בן שש-שבע-שמונה

בערך?"

והוא עונה בטון קר: "בן שתים עשרה".

"אז אדוני בוודאי זוכר

מהתקופה שנולדתי -

מה היה אז בגרמניה ושכנותיה

בלגיה, הולנד, פולין וכד'

ובת בריתה אוסטריה, ארץ מוצאך,

אני מניחה?"

"אה", הוא עונה, "אלו היו זמנים אחרים,

את לא תביני גם אם אסביר לך כל השבוע!"

הם יוצאים מהמעלית שותקים

המומים מאותה חוצפה, מאותה תעוזה

של אשה כביכול תרבותית -

למעשה גסת רוח בהתנהגותה

שאפשר היה לסובב אליה את גבם

ולא להעיף בה מבט שני עוד לעולם!

אבל כנראה השיחה הזאת

נועדה להתקיים!

ומשום מה התרחיש היה שונה:

ארבעת האנשים המשיכו לתוך הלובי

כאילו נועדו מלכתחילה להתכנס יחד

253

ולשוחח - והתיישבו ליד שולחן

עם כורסאות רכות

פונות לים התיכון המרהיב התכול -

מיליון מילין הרחק מהמקום

שבו התרחש נושא השיחה.

"ובכן, גברתי", פנה אליי שוב הקירח,

"מה ברצונה לומר או לשאול בדיוק?"

"יכול אדוני לומר לי, כי כבר נשכחה

התקופה אצל רבים,

וכבר עברו הרבה שנים,

בוודאי אביו של אדוני",

משכתי את השאלה,

"נלחם בגרמנים, או שמא לא כך הדבר?

האם בכוונה לא פירטת?"

"תראי", ענה לפתע בגרמנית,

הניח שאני מבינה,

"את מבינה", הוא גמגם,

"אז זה לא היה כל כך פשוט להתנגד

ניין- זישר ניששט", כלומר בוודאי שלא!

פתאום השני נכנס לדבריו באנגלית

כדבר הטבעי ביותר בעולם

"One risked his life you know".

"Of course I know. One risked it,

a second sacrificed it, and another was

'just' gassed in the gas chambers!

My parents were that 'lucky'

and my baby brother and

the other hundred and sixteen

members of my family".

254

"אך מצד שני הם לא היו לא אמיצים

ולא גיבורים!

אך מה אתם אשמים בעצם?

למה אני שופכת לפניכם את לבי?"

המשיך השני (בעל השיער הלבן)

"את יודעת, אני ממש מאוד מצטער,

אנחנו הרי היינו ילדים

אז מה יכולנו לעשות?

אבי דיבר על זה הרבה באותה תקופה

ואמר שאז נהנה מזה,

אך כעבור עשרים שנה

אפילו לא הבין כיצד יכול

היה לעשות מעשים מעין אלה שעשה".

לא פירט - והוסיף: "נוח היה ללכת בתלם

וכולם ידעו ונהנו …

אמא אמרה לו: די!

עברו הזמנים ההם.

היום ימים אחרים,

הגיע הזמן לעבור הלאה!"

התערב הראשון

שעד כה לא אמר מילה

והוסיף:

"אני הייתי מבוגר יותר ובחרתי

להיות בתנועת 'נוער היטלר' האוסטרית.

פשוט מצאו חן בעיניי המדים!

מה את חושבת שידענו משהו על

תאי גזים? ובנוסף

לא תמיד כל דבר שאומרים הוא 'ככה'.

מוסיפים קורט מלח

ומורידים שניים".

255

"זו לא 'הכחשת השואה',

'שואה' זאת מילה שנדבקה

וצלצלה יפה והתאימה

להקמת מדינת ישראל,

ולבניית כבישים והנחת גשרים

באמצעות פיצויים ששולמו

על ידי משלם המסים הגרמני!

ובן גוריון היה איש פיקח,

ועכשיו אחרי חמישים שנה

תראי את הפלשתינאים המסכנים.

אני לא רוצה

להתחיל פה עוד נושא,

את יודעת!

אין צורך שאדבר על זה".

"ועכשיו: אבי היה חלש אופי.

הוא לא השתתף בכלום.

הייתה לו חנות לכלי בית

מכר למי שקנה.

אני, כמו שאמרתי לך,

אהבתי תמיד .

היום שיש לי פרספקטיבה

אני מבין

שבכל שניים-שלושה דורות

השולט או השליט מתחלף.

היום, הנכד שלי האחד

הוא ניאו-נאצי ומכחיש שואה,

ואילו השני דתי מאוד,

כומר קתולי!

הוא מאמין בעם שלכם

כעם הנבחר ומדבר

על לבו של אחיו,

ללא תוצאות. את רואה,

מאותו בית שניהם!".

256

"לעת זקנה אני מרגיש

שגם אני אהיה דתי אולי.

אני מתחיל להתקרב לאלוהים.

תראי, את למשל יהודייה.

את ומשפחתך לא אשמים,

כל מה שקרה לא הגיע לכם!".

"נשמע שאני מבולבל?

אני חושב שאכן כן!

מותר לי, נכון?

לך מגיע כל טוב,

חופש נעים ברודוס!".

"דרך אגב אני אנער את הנכד שלי

כך שסוף סוף

יראה את הדברים כפי שהיו!".

257

שלושה גברים במעלית ואנוכי -

המשך

הייפגשו קבוצת אנשים זרים בלתי אם

נועדו?

לא המשכתי את תוכניותיי לאותו יום

ולבעלי לא סיפרתי הדברים

כי בראש לי הסתבכו.

חשבתי וטיילתי לי

וביקשתי לבד להיות.

לחשוב רציתי,

יכולתי רק בתקרה לבהות...

איך ייתכן, חשבתי,

שהייתה לי החוצפה

לתקוף אנשים זרים לי,

שאינני מכירה?

ואפילו - אם במקרה

כך יצא - שזה היה ספונטני

ולא בכוונה,

איך הטחתי בהם דברים

כשלא ידעתי אם הם

בכלל אשמים?

וכנראה רצה המקרה או הגורל,

ואולי זה היה מזל,

שהשיחה בכלל התגלגלה

כי מלבי אבן ירדה...

כי מזמן עם "רוצחים דמיוניים"

לְ aֵAַ ר חלמתי...

258

ואיך בחופשה ברודוס

פתאום לא נדמתי,

כשבמעלית

ראיתי את שלושת הגברים

המכובדים!

וכאילו ראיתי את מי שחיפשה

נפשי כל השנים...

כי כשביקרתי לפני ארבעים

שנים במינכן, בכנס מקצועי,

אמנם רק ליממה,

ורוחנית הקאתי בשהותי שם

את הנשמה...

ועזבתי לפני סוף הכנס

את האדמה המקוללה,

הבנתי שכל גבר בגיל המתאים

היה בעיניי בפוטנציה רוצח

של אחי וההורים...

מאז חלמתי

על פגישה פנים אל פנים

ועל שיחה עם ה"אשמים" המדומים!

בלילה בחלום

אותו לילה הופיעו השלושה בחלום.

בנימוס, כיאה, בירכוני לשלום,

אמרו לי המון דברים

שהתבלבלו לי, אך נזכרתי פתאום:

האוסטרי ואחר כך גם שני האחרים

אמרו לי: "גברת נכבדה,

בשם הנאצים אנחנו מבקשים מחילה".

ואני נאלמתי לרגע בחלום

ועניתי:

259

"מצטערת, אין לזה בשום אופן מקום.

העם היהודי לא יכול למחול

גם לסלוח לא יכול.

לא על דם של תינוקות,

לא על כל הדמעות,

לא על השמדה של עם,

לא על חצי מיליון אימהות

שמסרו התינוקות.

לא על כל הילדים

שלא נשארו להם חיים,

לא ילְַדוּת, לא הורים,

לא סבתות ולא סבים".

"ומי אני בכלל שאקבל

מחילה או סליחה

על שישה מיליון יהודים

שנספו בשואה?"

הורידו ראש,

השפילו מבט,

ויצאו מן החלום בלאט...

בבוקר הבא - אנה אני באה?

לאכול אני לא חפצה,

רק לשתות קפה בשקט אני רוצה,

ואני יושבת בשולחן עם בן זוגי

ומי השלושה שבאים לקראתי?

אולי יודעים על חלומי

ובאים לשתות קפה עִמי?

לא, רק לא זה! אמרתי בלבי.

מספיק היה הלילה בשבילי.

אך הם חיכו שאציגם בפני בעלי

כי נשאר בהם כמובן.

הנימוס האוסטרי-גרמני!

260

בעלי, שלא ידע דבר, חשב שהדבר מוזר.

מציגים עצמם שלושה גרמנים

ואינם יודעים לכאורה

שאשתו עליהם לא סיפרה דבר.

אמרתי בקצרה עד כמה שאפשר,

שאתמול נפגשנו בלובי

ודיברנו על העבר.

בעלי, ששונא לדבר על גרמניה ארץ לידתו,

שאל בתמימות על איזה

עבר מדובר.

באי-נוחות אמר הקירח:

"על תקופת הנאציזם", כך התבטא,

ובעלי ממש קפא!

בוודאי הרגיש חלחלה.

איך לא אמרתי לו מאומה?

לכן - הבין - הייתי אתמול

כה שקטה!

ואז האוסטרי אמר: "יש לך

אשת פלאים.

היא יודעת איך לנגוע

בלב וברגשות של אנשים!

הנה אנחנו אפילו התקפנו אותה.

הורינו או אנו, חלקנו,

בתנועות נוער של היטלר היינו.

ודבריה של אשתך ריגשו את לבנו,

ולא עצמנו עין עד

השעה שלוש בלילה!

ודיברנו עוד ועוד

על אודות דברי אשתך.

אני מקווה

שאתה בה גאה!"

שתק בעלי ולא ענה

והתפלאו בוודאי

261

שכאילו לא נהנה

מהמחמאה.

אישי היה שקוע במחשבותיו.

נזכר בליל הבדולח ושכמותו,

במקומות מחבוא שונים

ובאירועים מפחידים

שקרו לילד קטן בזמנים רעים...

הוא ודאי חשב על הגברים הזרים,

אז נערים,

כשהם ראו את אביהם

חוזר הביתה מה"עבודה",

או שחזרו בעצמם

מתנועת הנוער הארורה!

ותמה בן זוגי, אולי,

איך לא סיפרתי לו דבר

בכל הערב והלילה שעבר.

ובוודאי ידע בלבו

כי הייתה לי השתיקה

קשה מנשוא...

והם הסתכלו עלינו,

מחכים להזמנה,

וזו מאתנו פשוט לא באה!

ואז אמרנו פה אחד:

"נעים היה להכיר,

חופש נעים בארץ היפה,

נצלו את השמש עד תומה!

כי בארץ מוצאכם

אין היא בנמצא

בוודאי לא בזו העונה!"

אך הם לא בקלות ויתרו,

והתיישבו.

"עוד רגע", אחד מהם אמר,

היה לו כנראה עוד מה לומר.

262

"רצינו בכל זאת ללבן דברים

אחרי דור וכל כך הרבה שנים".

"אני מציע", אמר זה

שעד כה לא פצה פה,

"שנשב ב-

263

הפגישה ב-

לאחר בדיוק שעה

התקיימה הפגישה היעודה.

התחלתה הייתה צפויה

מבחינת מיקומה,

ובהתאם לכך הפאר והנוף שנשקף

מהחלונות הממוזגים

במלון חמשת הכוכבים!

הגברים הזמינו בירה,

גם כן בחירה צפויה,

ואני דיאט קולה

כנ"ל - אני רגילה.

מה שלא היה צפוי -

הן מילות הפתיחה.

הם הם שביקשו את השיחה

ואנחנו לא היינו מוכנים לה,

בוודאי לא אחרי השיחה

שבינינו קודם נערכה.

לכן אמרתי בלי להתיישב:

"סיפרתי לבעלי

רק עכשיו הדברים מאתמול

ולדבר אתכם מרוב אמוציות

לא הסכים!

הוא החליט הביתה במטוס

הראשון לשוב

ולשכוח את האפיזודה

לבלי שוב".

הם קמו מתוך נימוס,

ואני לא ידעתי איך משם לנוס,

אך רצתי סמוקת לחיים

ולבי דפק בחוזקה

מעוצם החוויה!

264

בדרך הקצרה הביתה החזקנו ידיים

וידענו שעשינו את המעשה הנכון.

לא היה צורך במילים,

כי אנו זה את זה מבינים

ובחוויות השואה שותפים!

265

מזג האוויר

המקור: קול ישראל

הטלוויזיה הישראלית

השמש יוקדת

האדמה רועדת

הפלנטה פוזלת

לפלנטה אחרת

החום משגע, מטרף,

ממית, כמעט שורף

הורס.

אנשים מתעלפים

בתי חולים מאשפזים

נותנים עירויי נוזלים

והביתה משלחים

תינוקות וזקנים

שהוחזרו לחיים

בעזרת הנוזלים.

ובמקום אחר בעולם

ביבשת אחרת -

שיטפונות!

אשה בודדה

איבדה את ביתה

זועקת ואיש לא שמע

מפני הסערה…

משפחה נסחפה

מכונית התהפכה

ארבעה אנשים מצאו

את מותם.

266

המים עלו

על גדותם

המים שטפו, הרסו,

עקרו עצים

וכל שבדרכם.

אנשים מצאו מפלט

או שהלכו מן העולם!

דני רופ ושרון וקסלר,

עם חיוך כיאה

מקריאים את

מעלות החום של היום,

של היום שהיה

ושל היום הבא - כאילו כלום

בעולם לא קרה.

וכך היה לפני

שישים שנה.

העולם שתק

ו"השוחט שחט"

והטֶבַח קרה

גם שם בשואה

שום דבר לא השתנה!

267

שרב

שרב עכשיו

נורא ואיום,

איזה חום

העולם הפך

כולו גיהינום.

אומרים זקני צפת

והחזאית גם,

חמישים ושתיים שנה

כך לא היה.

חום כזה

לא זז עלֶה!

חום איום

היה היום,

המעלות טיפסו

לאן שרצו

מעלה מעלה

ולא פסקו.

ליד עמק בית שאן,

במקום שנקרא "גלגל",

לא היה מזל.

ארבעים ושבע

מעלות, כך אמרו,

הזקנים של צפת

אפילו לא שמעו…

268

החיות התעלפו

האנשים התלחשו

או "התמזגו"

או התעלפו

הקשישים והעניים

המסכנים -

יעזור להם האלוקים!

הגינות נבלו

הפרחים מתו

שריפות פרצו

ויערות כלו.

ונזכרתי בדברי האיש מהמחנות

שסיפר שהחום בקיץ

היה גרוע מהקור בחורף,

כי צריבת החום

התערבבה בצריבת המכות.

איזה יום עצוב היה היום

איזה חום

ומחר, מחר -

אותו דבר.

269

הדמעות שיבשו

מזמן יבשו הדמעות

במקומן באו נשיקות

חיבוקים וניחומים

והרבה דיבורים.

בעקבות הכתובים

כל כך הרבה תגובות

שיכולתי לעכל

ואפילו לקבל

דברים שנבלעו

בימים עברו…

בחשכת הלילה

בכרים במיטה,

במקום בו התחלקו

עם אוהבים במשפחה.

ואם בכל זאת באה דמעה,

להתמודד אחרת

אני יכולה,

וזה טיבה

של שיחה מיטיבה

שבאה מתוך

הקריאה והכתיבה.

270

שמחות

שנים עברו

והרגשות לא השתנו

והכאב לא חלף

והכאב לא עזב,

אך עם הזמנים

הילדים מתבגרים

ועמם השמחות.

הולכים ו Uבִּים

לידות ובריתות,

פדיוני הבנים,

בת ובר מצוות, ועוד

אירועים משמחים,

תודה לאל,

כמו בגרות וגיוס

כאילו באים להם

ללא היסוס ...

על כן הגעתי למסקנה

לתת לחיים לזרום להם

כמה שאפשר בשלווה ...

כי מה עוד אבקשה,

מלבד בריאות, נחת

והמון אהבה...

271

העץ החדש

הצורר הגרמני תכנן כידוע

להשמיד כל זכר לעם היהודי,

אך ה' רצה אחרת,

ולכן בעזרתו גדל עץ!

הילדה הקטנה

ואחותה בת השבע

ניצלו מן התופת

בזכות אִ ּ מן,

אצילותה

ואומץ לבה

למסרן,

ואת אחיהן ז"ל התינוק,

למשפחות לא יהודיות

על מנת לשמרם,

לתת להם סיכוי!

איזה אומץ היה צריך!

בבוא היום השרישו

השורשים באדמה

והחל לצמוח עץ קטן אך איתן

לא בקלות אך בנחישות!

העלים הוריקו, והעץ גדל,

ועוד ענפים צמחו כיאה

לעץ מוצלח עם שורש עבה,

והנה פירות.

לא זה מה שתכנן הצורר,

אך מתנה, תקווה ונחמה

לאבא ואמא

במרומים ניתנה!

272

ניֶ^ kִשְׁתִלֵי זיֵתִים  סבִיב

273

ונולדו מירי ומתי

וירום ומוריה,

ושלומית וגילת

ורחלה

וירמיהו ואלחי.

והנה עוד נס:

למירי נוסף בן זוג, הלל,

ולהם נולדו:

עדיאל וטל וכן נתאי ורנן.

למתי בת זוג, בלהה,

ולהם: אורי, מירב, איתן ורותם.

לשלומית ודרור: רז ואריאל

גיל-עד, יונתן ושיר.

לגילת ואמיר חמישה ילדים:

שחר ורועי, עדי הנסיכה,

ולבסוף התאומים המקסימים

יובל ודניאל.

ולירמיהו ושמרית - נולדה יהלי.

לירום ושרה נולדו טופז,

טוהר ועומר.

למוריה ורן: אור וספיר,

והבנים תומר וכפיר.

לרחלה וגיל - רועי ונֹעם הקטנה.

ולאלחי ומיכל, אחרונים אחרונים חביבים,

מרדכי, בניה וציון הקטנה!

איזו תפארת, לאחותי ולי,

גלריה של ילדים, ונכדים,

כולם יראים את ה'

274

וכולם אימצו את האמרה:

"אם אין דרך ארץ, אין תורה" (מסכת אבות,

פרק ג', משנה כ')

וכולם מכבדים את הכול!

חבל שאבא ואמא לא ראו

את פירות העץ החדש,

האילן המפואר, ויופיו של העץ

"עץ החיים".

תודה, אלוהים!

104

אנחנו והנכדים

aְ" הַר מְרוֹם ישְִׂ Tאֵל, אֶשְׁ zֳלֶ pוּ, ונְ   שׂא ענ  ף ועְ  שׂה פֶ Xי, ו ְ הי  ה לְאֶ Wז אַ cִיר"

276

מי יקרא את השירים?

כשסיפרתי לאנשים שונים

שאני מוציאה לאור

את הכתובים,

שאלו רבים,

למי כתבת את השירים?

התשובה לא הייתה פשוטה

וגם לא שלֵמה

והשארתי חלקי תשובה בתוכי

להתמודד רק עם עצמי.

וידעתי עד מהרה את התשובה,

והיא לחלקים חולקה

כי כך זרמו לי השירים

בחודשים הראשונים.

ראשית כתבתי בלי לֵאוּת

בקצב רצחני מַוּת,

משהו כמו חמישים עמודים

בכשלושה חודשים.

רק אז חשבתי על ילדיי

ואמרתי לעצמי "זה לא די".

כתבתי עוד כשנה

וגמרתי לכאורה.

הגעתי אז למסקנה

שלא היטיבה עמי

מלאכת הכתיבה

ונשארתי חנוקה.

דיברתי עם המקורבים

אליי ביותר,

והם אמרו לי לא לוותר,

277

"זה מסמך לדורות"

וכך אכן הרגשתי זאת.

עברה כמעט עוד חצי שנה.

שוב כתבתי בלי הפסקה,

הראיתי לעוד אנשים ופניתי

להוצאה.

ההחלטה, היום, והתשובה,

במלאות שישים שנה

לשחרור מחנות המוות

אושוויץ-בירקנאו

הידועים לשמצה,

שהמסר יהיה

אבן מצבה

גל-עד לנספים

שהיום כל העולם

בטקסים זוכרים.

27.01.2005

278

279

סדר השירים

> "והגדת לבנך" הגדת פסח 9

> אמי זכרונה לברכה 12

> הקדמה מסודרת לדברים

מבולבלי ם 13

> "מילים מילים -

בראשו הקודח" 16

> נפשי 17

> בחשכת הלילה בפינת

הרחוב 19

> לאבא 24

> הטבעת 27

> כמיהה 28

> אפרוח שלא

בקע תחילה… 33

> אהבת אחות 37

> בית ההבראה לחולי שחפ ת 39

> שחפת ושעלת 41

> עיניים שלי 43

> הבובה והעגלה 47

> הכנסיי ה 49

> אהובתי יקירתי

בכורתי הילד ה 50

> בן היר קן והילדה 51

> דברים שלא

שכחתי מעולם 53

> מעון לטיפול בתינוקת 57

> המכתב 61

> על ערש דוויי 63

> האיש "הזר" 69

> ערב פסח וליל הסדר 70

> הפרח בגני 76

> נכדי ה קטן 78

> הסבא והסבתא שלילדה

לעולם לא הי ו 79

> פרת מ שה רבינו 80

> הבובה המסכנה 82

> כיפה א דומה 83

> הדרך לשינה בלילות 84

> החוק קובע 87

> שלושה זוגות הורים 89

> שירי ערש, סיפורי

ארס והר ס 93

> המשך לסיפורים

ול"שירים שלא היו עוד"... . 104

> דודה ק לרה 105

> האג 109

> הולנד אחרי המלחמה 110

> מונולוג 112

> הולנד 114

> הים 115

> ים הצפון והים התיכון 116

> העלייה לארץ 118

280

> העלייה לארץ: המשך 121

> עוד חברים שאיבדתי! 128

> רופא ה שיניים 130

> שלום ולא להתראות לבוב ה 133

> כוכבים נוגים 135

> יזכור 140

> "נער ה ייתי" 144

> שמע י שראל 147

> כפייה 150

> והמחברת נשארה ריקה! 155

> עצב 158

> נחמה 161

> צחוק ו בכי 162

> גן הוור דים 164

> שלווה 165

> שלווה - אשליה 167

> ילדים קוברים הורים 169

> הורים קוברים ילדים 171

> אנשים 173

> חבר 175

> "אדם כזה" כיצד נקרא? 178

> שני אנ שים 181

> תמימו ת ותום 183

> סבתא וסבא מצד אמא 185

> עוזרת הבית 189

> רוקמי התחרה 195

> בית הו ריי 199

> הילדה בחלון 201

> אוד מו צל מאש 204

> בן זוגי

208

> גרמניה ארץ הלידה של סב א 209

> החנוכייה 211

> ביקור בגרמניה 215

> וסטרבורק בהולנד 217

> האמן שאצל הוריו

התגוררו סבא והוריו 221

> גזע העץ "רב הקומות" 224

> התאטרון הלאומי

באמס טרדם 226

> עוד רג שי אשמה 231

> תודה ו סליחה 234

> אביב הגיע פסח בא 240

> לילה ל בן 242

> ערב פ סח 243

> פסח 244

> כנף שב ורה 246

> ישראלים פליטי שואה 247

> היום בחנות המתנות 249

> שלושה גברים

במעלית - ואנוכי 251

> שלושה גברים

במעלית ואנוכי - המשך 257

> מזג הא וויר 265

> שרב 267

> הדמעו ת שיבשו 269

> שמחות 270

> העץ ה חדש 271

> מי יקרא את השירים? 276