אביב

אביב רותי צפור

ברדיו , הגישו את תחזית מזג האויר , "עכשיו רשמית מתחיל האביב" , הודיעו בחגיגיות . אנשים שומעים ומחייכים , די בהודעה בלבד כדי להעלות חיוך על השפתיים.

בחוץ יהיה חמים , הפרחים יתחילו לפרוח , ריח של חדשנות ינשא באויר , וזיכרונות של נעימות מציפים את השומעים.

שושנה שונאת את האביב . בתחילת האביב דפקו על דלתה והודיעו לה , " גיבור, נפל על משמרתו " . אבל היא לא רוצה גיבור , היא רוצה את הבן שלה , כך כמו שהיה , צנום , מרכיב משקפיים , אוהב לקרא , נשמה גדולה ומבט ביישני.

גם בשבילי , היא חושבת , פורחים הפרחים באביב , פרחים על חלקות הקברים. גם שם הם רעננים , צבעוניים , מנסים להקל במקצת על המועקה הקבועה שיושבת לבטח , שם בין הבטן לחזה.

מאז שאודי נהרג היא "אלרגית לפריחה " , כך איבחן הרופא . זו אסטמה נפוצה

בזמן האביב , הוא מסביר לה , הגוף מתנגד לאבקני הפריחה.

הגוף שלי מתנגד לפריחה היא חושבת , הגוף שלי גם מתנגד לחיים .

אודי היא לוחשת לו , היום הוא יום ההולדת שלי . "איך את רוצה שנחגוג את

היום ? " היית נוהג לשאול . אני כבר לא יודעת לחגוג , אני יודעת רק להשתבלל,

עמוק בתוך התהום האיומה. אין לי יותר מעורבות בתקוות ,באשליות , החיים

נמצאים שם רחוק , איני שייכת אליהם יותר.

הצמידו לנו את יום הזיכרון ליום העצמאות ,הם אומרים שיש קשר . הם , היא חושבת , אומרים לנו שבזכות ההרוגים יש לנו מדינה. כמה הרבה מילים גבוהות

והילד שלי איננו .

הדבר הראשון שרציתי לצעוק כשהתיצבו אצלי בבית ,העורבים השחורים , היה

"שתלך המדינה לעזעזאל " . אבל אין אפילו על מי לכעוס , לו הייתי יכולה למקד את הכעס אולי היה קל יותר , ואני כועסת רק על אודי שהשאיר אותי כאן , והשאיר לי רק את הפרחים כדי להביא לו בבוא האביב .