יוכי חלק 6 ©

 
"בכל זאת אני עומד על דעותיי שבגין הוא דמגוג חסר תקנה". הביט לזר  על בן שיחו והרהר כיצד בחור כזה צעיר  יכול להיות מלא התפעמות והתלהבות, הוא בטח לא זוכר או לא רוצה לזכור איך סחף המוני אנשים לכנסת ואיים שירד למחתרת כשהכריז שבנושאים מסוימים אין  לקבל הכרעה דמוקרטית.
 
" אני יודע שבן גוריון ניצל את הסתירה הזאת כדי לחסל את האיום של בגין על שלטונו, וזה כן דמוקרטיה"? תמה מוריס בלי לחכות לתשובתו של לזר . ברך אותם לשלום  ומהרהר על  הדמגוגיה הסוציאליסטית הזאת של הקיבוצניקים, הם יושבים בכוך שלהם בלי הרבה אכפתיות  מה שקורה מסביבם.
"נתראה מחר בבסיס". הבטיח מוריס ליוכי.

הרטיבות, והטיח שמתקלף ונושר בחדר המדרגות בבית הוריו של מוריס, התיקנים שמהלכים חופשי בבית ומידי פעם בורחים מתחת לשולחן הקטן במטבח ובין הסדקים המצויים בבית, את הסלידה מהשרצים הנאלחים האלה, התקשתה יוכי להסתיר.
כשהביטה בַּצְּדוּדִית פניה של  אימו, נדמה היה לה שהיא משועשעת מהבעת הסלידה של יוכי מהתיקנים. היא התעלמה  מנוכחותה של יוכי ועסקה בבישול הקוסקוס המאכל שהכינה מדי יום שלישי בתוספת מרק הירקות עם העוף, שמעה את מוריס מדבר עם אימו בערבית שמנוסחות בה מילים בעברית והבינה שאימו שואלת את מוריס שאלות עליה.
"חברה של ילד שלי". פנתה מסעודה ליוכי.
"כן". חייכה. הפשטות וההסתפקות  במועט קסמו  ליוכי, על אף שהתיקנים הפריעו לה, נזהרה שלא יעלו על רגליה. 
 "את לישון כאן בבית שלי".
"אימא, די"! השתיק את אימו בכעס.
"זאת הכלה שאתה מביא לי". ניסתה עוד פעם למלא את סקרנותה.
"די, שקט". החיוך שהיה על פניה  נמחק  והרושם הלא נעים  שהותירו דבריו לא נמחה גם אחרי שהתנצל לפני אימו.
"זאת לא כלה ולא כלום, ידידה שבאה איתי לאכול קוסקוס של יום שלישי, הבנת". ניסה לרכך את אימו.
"כן הבנתי".
כשישבו לאכול ליד השולחן המרק הַמַּהְבִּיל והחם העלה  אדים, והריח  נפלא ומעורר תיאבון.
"אני לא אוהבת סולת".
"זה לא כמו שעושים לכם בקיבוץ דייסה מסולת, תטעמי ואחר כך נראה".
"לא אל תשים לי דלעת, אני לא אוהבת"?
"למה, איזה מפונקת". השתעשע ממראה סלידתה מהמאכלים שבישלה אימו.
"אז מה את כן אוהבת".
"אטעם מהסולת וקצת מהגזר ותפוחי האדמה". בעת אכילת המרק נתגנב עלה של פטרוזיליה לפיה וגרם לה לאי נוחות.
"מה קרה"? מחייך אליה.
"נתקעה לי פטרוזיליה בפה".לשמע הערתה זו פרץ מוריס בצחוק.
"נו ו..."
"זה מגעיל".

"זאת הייתה טעות להזמין אותי לקיבוץ". החל עוד פעם מוריס לדבר באריכות על הקיבוץ ומה יקרה לקיבוצים בסופו של דבר.
"אני יודע בדיוק איך הפטרונים של הקיבוץ שלכם מנהלים את חייכם".
"איזה פטרונים, אני חושבת שהגזמת קצת". מתחיל כבר לעלות לי על העצבים עם השטויות שלו.
 "נכון, יש הִירַרְכְיָה  סדר חשיבות של מזכיר הקיבוץ, מרכז משק וכו".
"תראי שיבוא יום והקיבוצים יתפרקו, כי לא יוכלו לכלכל את עצמם".
מה הוא כל הזמן מדבר לי על הקיבוץ ועל הבגין הזה, זה כל מה שיש לו בראש.הרהרה יוכי כשפתאום נפלה שתיקה ביניהם.
ומה יקרה אז". השתעשעה ברצינותו המופרזת.
"יקרה שהקיבוצים יהפכו לקהילות חברתיות שהפרט מכלכל את עצמו, זה יקרה מתישהו".
"מעניין". הרהרה יוכי בדבריו, ועוד פעם רגעים של שתיקה שממנה אפשר היה  ללמוד לא פחות מאשר מדבריו.
 
לפני שנכנסה לחדרה של יעל, נזכרה באותה חנייה שלפני עשרים וארבע שנים קיבלה את מוריס שבא לבקרה בקיבוץ, ועכשיו היא מגיעה אל יעל לספר לה על החלטותיה לגבי בעלה אליהו.