עלי באבא וארבעים ההפרעות
מתוך הספר רב המכר "המקום בו קרסה האינטליגנציה– חמישה כרכים בדף אחד"
זה קרה ביום מאותם הימים בהם הזמן נמלט, בחוץ השמש זרחה, אבל אני העדפתי להגיף את התריסים, נשכבתי במיטה והבטתי בתקרה. נמצאתי על סף בהייה מתמשכת, החלטתי לנער את עצמי, את מה שנשאר, ולנתח לחלקיקים מיקרוסקופיים את המלחמה שהייתה והמשך מחנה האימונים.
לפתע הפציעה מחשבה- מחשבה היא אחד הפיצולים שבי, פיצול נשי ללא פנים ברורות. היא מועילה וידידותית לסביבה,אך לה יש את דרכה, מטרתה, וסיבתה, ולכן דורשת זהירות מסוימת בהתנהלות מולה.
"מה שלומך ידידי" אמרה כשהיא מתנשפת. היא דיי נרגשת חשבתי,מוזר, אך השבתי בנימה ידידותית "שלומי דיי טוב מחשבה יקרה, ושלומך מה עימו?". "שלומי בכושר שיא היא ענתה בטון מתנשא "ולשם כך הגעתי לביקור קצרצר, לדאוג לשלומך. חשבתי כהרגלי על ארציותך, ומצאתי דרך לשפר את אחיזתך". "מעניין" הגבתי בחוסר עניין, התרוממתי מעט והתיישבתי על המיטה אך עדיין הייתי מכוסה בשמיכתי הרחבה. "מה קרה ידידתי היקרה שהקדשת לי מחשבה קרירה? שהבזקתי ברוחך הנשגבת?". "אחי היקר, אל תשכח" אמרה "אני עדיין חלק ממך, אומנם חלק פעוט כרגע, אך עדיין חלק, שאולי יום אחד ישוב אל מקום משכנו הישן...". "נניח שכך הדבר" התפרצתי לדבריה בכעס "מהו רעיונך הנשגב? שבהקו מסנוור עיין אדם". חייכה מחשבה חיוך מבושם ואמרה "פתח מילון, והחל לשנן מאה מילים לועזיות, רצוי שיהיו בעלות מספר רב ככל האפשר של אותיות והברות, כך ייווצר הד עצום שיתפשט בכל החדר כאשר יצאו מפיך. לא חובה להבין את משמעות המילים, העיקר לזכור אותן. לאחר שלב השינון, מגיע שלב המעשה. שלב אותן בשפתך, לאו דווקא עם הקשר ותוכן לנושא השיחה, העיקר שייאמרו".
לרגע החזה התנפח, מחשבות על תקופה חדשה הבזיקו במוחי. בדמיוני ראיתי את תדמית (נעים מאוד, פיצול מספר שניים), מתפרצת דרך דלת פתוחה כשתספורת מוהיקן חדשה מעטרת את ראשה ומקטרת תחובה בפיה. "מעניין" אמרתי "מממ...". ותהיתי האם אני מתחיל להרגיש חשוב, או שמא זו הרגשת מחנק? התלבטתי מעט ושאלתי את מחשבה "הגידי נא, כלום מה ייצא לי מעצם הרגשת החשיבות? הלא הרגשה זו מעושה במקצת?" "במחקרי המתמשך של בני האדם, הסתיים לא פעם מחקר נקודתי ארוך ומייגע, בסיבתיות של הרצון להרגיש חשוב, הרצון לעוצמה ולכוח על כל סוגיו" אמרה בטון מורתי "מרתק" עניתי לה ושוב מלמלתי "מממ..." חסר כל קשר, רק נשמע לי נכון כתשובה כאשר אין לך כל תשובה, דעה, השגה, חיבור או זיקה לנושא השיחה (מממ... מסמל מחשבה לא?). לא רציתי שתדע מחשבה, שאינני אחד שחוכמתו בלתי נלאית. לא רציתי שתדע, למרות, ככל הנראה בעקבות היותה חלק ממני. לא רציתי שתראה שאינני מבין, אולי זה בגלל שאין מה להבין? "ובכל זאת לא תדע" היא אמרה "אם לא תנסה" והתפוגגה לדרכה.
נשארתי שוב לבד, תוהה על דבריה של מחשבה. הספקות התעצמו, האם באמת אני מעוניין בהרגשת חשיבות? האם אני זקוק להכרתה של החברה בקיומי?
לאחר כמה דקות, של התחבטות ביני וביני, הגעתי למסקנה דיי פשוטה. אכן צודקת מחשבה, וכן אני ממעיט בחשיבותי אל מול העולם שבחוץ. לא ידעתי כיצד לספר לעצמי על התגלית הטרגית. התחלתי בשכנוע עצמי באמיתות הדברים. השתדלתי בעדינות, אך ללא הועיל. לבסוף החלטתי לאמור את הדברים כשם שהם. בהתחלה התמרמרתי קלות, כשם שהתמרמרתי כשגיליתי שגם אני כמו ההמון אוהב יופי (ילדות יפות במקרה ההוא), מגלומן, ועוד כהנה וכהנה תכונות אנושיות בזויות בעיניי חלק בי, ומרוממות רוח בעיניי חלק אחר.אך לאחר מסע שכנוע ארוך ומייגע, הסכמתי עם עצמי,
ובאותו העת העמיק הסדק במבנה האישיות. כעת הגיע שלב הפיתרון, למרות שעדיין לא הסכמנו אני ועצמי אם ישנה בעיה. אז על מנת לשמור על שלום בית, החלטנו לשוב ולהיפגש מחר בתשע בבוקר לכוס קפה, כך שבין חוסר ההסכמה על נושא השיחה, ובין ההסכמה על שעת הפגישה, נוצר תיאום ציפיות, ורק מזרן הזמן יוכיח, אם הציפיות יצרו כיסוי או קרע.
