הדודה מרים
על הדודה מרים אומרים במשפחה שהיא טובת לב , ובעלה טיפש.
גם היא לא חכמה גדולה מוסיפים ואומרים , אבל היא אשה מיוחדת וטובה , והוא, מוסיפים בבוז חצי ספקני , פעם היה יפה.
מסכנה אומרים עליה התאהבה בו כשהיה יפה , ועכשו היא נושאת אותו על גבה. והוא , הולך אחריה לכל מקום , רפוי , חצי חיוך על פניו ,וריח של פרי בשל מדי
עוטף אותו ואת סביבתו כמו עננה סמיכה.
מרים לא יודעת ללכת . במקום ללכת היא תמיד מדלגת ומקפצת ממקום למקום . תמיד עסוקה , שוב ושוב מסדרת את הבית , מעבירה חפצים ממקום למקום , משנה היום את הסדר של אתמול , מבלי שהיא או מישהו אחר יבין מדוע מקום אחד טוב מהשני .
העבודה האהובה עליה ביותר היא להכניס בגדים לארון . מסדרת אותם
בקבוצות לפי צבע וגודל בשתי הידיים ביחד דוחפת אותם למדף ,עד שהדלת כמעט לא יכולה להיסגר , ואז בכוח ובמהירות דוחפת את הדלת , סוגרת אותה , ופניה זוהרים בחיוך של ניצחון.
אני אוהבת לפתוח את דלת הארון , ולראות את כל הבגדים המסודרים מתפרצים בשמחה החוצה , והם דומים לסקוטי הכלב שלנו , כשמשחררים אותו מהרצועה והוא מתפרץ בעליזות , מתרוצץ ממקום למקום בלי כיוון ובלי סדר.
מרים ידועה כטבחית מעולה. למאכלים שהיא מבשלת אין שם . מעולם אינה חוזרת על אותו מאכל , כל ארוחה היא המצאה דמיונית שנוצרת בזמן הבישול , וכל המצאה טעימה מהקודמת . את האוכל היא מגישה לנו בנדיבות ובחיוך בצלחות עמוקות גדולות וגדושות , שפע של אוכל בעל רצונות משלו המגיב לכל תזוזה קטנה בגלישה עליזה עלינו ועל הסביבה הקרובה.
כשהאוכל גולש , מרים צוחקת , "נוזפת" בנו כאילו כדי לצאת ידי חובה , ורצה למלא שוב את הצלחת. רוטנת ומצחקקת , אבל לא מתלוננת. גם הרטינות שלה מחויכות , הן קבלת הדין " זה המצב " וזהו.
נדמה כאילו יושב לו שם למעלה מישהו מושך בחוטים ומזיז אותה כל היום ממקום למקום. היא והבית שיכים זה לזה והם מהווים ביחד חלק עליז מתאטרון בובות.
הבית , דומה למרים . כאילו משתנה מפעם לפעם , אין לו מבנה מוגדר והוא עומד בשמחה היתולית בקצה הרחוב , בראש גבעה קטנה .
שביל ארוך מטפס אליו בכבדות , נעזר בגדר עץ קצת עקומה , קצת רעועה , אבל בעלת חשיבות רבה . גדר שנבנתה משאריות עצים ,שומרת שלא יחליקו מהגבעה התלולה לרחוב , אבל בעיקר משמשת משענת למטפסים לבית , שכל ביקור בו מתחיל במסע סבלות .
אמא תמיד עולה , מתנשמת ומתנשפת , סוחבת עליה סלים עם אוכל מבושל , ירקות טריים , מעט בגדים , חלקם עבורנו וחלקם עבורם . היא מביאה בגדים
ש " אנחנו יכולים להסתדר בלעדיהם , צריך רק קצת לתקן " והם יתאימו.
שתי האחיות יושבות , מתקנות ומתאימות אותם לבני הבית . אין צורך למדוד, במבט עין הן קובעות אם לקצר או להאריך , אם להרחיב או להצר , תפר קטן לחזק וחור מתמרד להסתיר. עובדות מתלחששות ומצחקקות .
כל ביקור הוא חוויה , בעיקר אם אפשר להישאר לישון שם בלילה , אז הביקור הופך להרפתקאה אמיתית. הבית בראש הגבעה נמצא בין שני רחובות מרכזיים רועשים ומעלים אבק נצחי . בעיני נפלא הקצב הקבוע של הרעש , ובעיקר קולות המכוניות . בבית שלנו , בשכונה , מעולם לא שומעים קולות של מכוניות נוסעות . הכביש הראשי רחוק , והקולות היחידים ששומעים בלילה הם קולות כלבים נובחים או חתולים מייללים . מפעם לפעם אפילו אומרים לנו לשמע קול חזק , שזה קול של תן אמיתי . אבל שם בלילה , בחושך מתחת לשמיכה אפשר לשמוע קולות של מכוניות עוברות במהירות לעיתים צופרות , לעיתים משמיעות קולות של עצירה , ולעיתים קולות של שיירה ארוכה נמשכת ונמשכת.
באותם לילות גם אני "נוסעת" עם המכוניות לכל הסיפורים והמקומות ששמעתי עליהם . אני שוכבת בשקט , משתדלת לא להירדם , לא להפסיד את המסע המופלא שלי. אני "נוסעת" למקומות רחוקים , ביחוד ל"שם" , לאותו מקום מופלא שהדוד אברהם סיפר לי , "שם" המקום שממנו בא , חיים יהודים עוד יותר חזקים ואמיצים מחברי ה"הגנה" , והם רוכבים על סוסים שחורים , ואיש אינו יכול לומר להם מה לעשות ומה לא לעשות . לפעמים אני "נוסעת" לעיירות שמספר עליהם הרבי מברסלב , אותם סיפורים שהסבא נאנח בהנאה כשהוא מספר אותם . אני אפילו "נוסעת" לעזור לבתו של "הדוד תום " לברוח מהרעים שרוצים שתהיה עבד. ויותר
מהכל אני מחברת לעצמי סיפורים שבהם אני תמיד הגיבורה וכולם מתרחשים בעולמות אחרים .
הדודה מרים , אינה מפסיקה להתרוצץ גם בלילה . היא נכנסת מדי פעם לראות אם אני ישנה , אם השמיכה לא נפלה מהמיטה , וכמובן מזיזה ומשנה את מקומם של הבגדים שהורדו והוחלפו לבגדי לילה.
כבר מזמן למדתי לחקות נשימות של שינה , ובזוית העין אני רואה את הדודה עם מבט אכזבה בעיניה , שהכל בסדר , ואין צורך בשום שינוי.
אמא אומרת שאם אפשר היה למדוד טוב לב , היא היתה זוכה בפרס הראשון. הדודה מרים היא קטנה ורזה , אבל זה רק בעיני האחרים. בעיני היא כדור עגול שיוצאים ממנו זיקוקים של אור , זיקוקים יפים ומצחיקים.
