את התמונה הזו אני יודעת בוודאות: לעולם לא אשכח. בירכתי מוחי תמונה קטנה, ממוסגרת. ילדה קטנה. איש. דלפק זכוכית. במיוחד אני זוכרת את הצבע: לבן-שקוף, סמיך.
זו היתה הפעם הראשונה שלי. צפיתי. בכלל לא הבנתי במה אני צופה.
הייתי בת ארבע, אולי חמש.
לא סיפרתי לאף אחד. לא ידעתי שיש מה לספר. שמשהו שונה קרה שם.
אחרי הפעם הראשונה היו עוד די הרבה פעמים.
התמונה הפכה להיות ראשונה בסדרה של חלקי סרטי חיים קצרים, צפיה בעל-כורחך.
בכל מיני מקומות.
בכל מיני מצבים.
הם כולם דומים.
הם כולם גברים.
וכשפלטו, פלטו את אותו דבר.
מהרתי, מהרתי מאד. החשתי צעדי, חוצה את קינג ג'ורג' לפתחו של גן-מאיר. 'לא אספיק להגיע בזמן, 2 דקות לארבע. הגננת תתעצבן עלי כרגיל. ממש לא מעניין אותה שהאוטובוס איחר, שיש פקקים, גם לה יש בית וגם היא רוצה להיות בו כבר. בזמן האחרון הגננות מדברות על קנסות כספיים במקרה של איחורים, בקצב הזה לא ישאר לי כלום מהמשכורת'.
נכנסתי לגן-מאיר והתחלתי חוצה אותו לאורכו, לעבר פתח היציאה לרח' טשרניחובסקי.
מימיני עצי אקליפטוס ענקיים, למרגלותיהם כר-דשא ירקרק, מדמיינת את הדרך חזרה עם הקטנצ'יק. אבוא ישר מהגן להשתרע על הדשא, לנוח, להתרווח מהלחץ והריצה. הוא ישתובב על המתקנים שהוא מאד אוהב ויהנה, ממש כמו תמיד
. כמה מטרים לפני על הספסל יושב באמצעו גבר די צעיר, שחרחר, השיער המקורזל שלו נפוח, נראה כאילו התחשמל. הוא מחזיק עתון בשתי ידיו, העתון ממש ממש רחב, כמו עתון יום שישי, אלא שהיום לא יום שישי, אז בטח זה עתון הארץ, אני מסתכלת עליו תוך כדי שאני עומדת לעבור על פניו, הוא מרים את ראשו מסתכל לי ישר לתוך העיניים, יש לו חיוך מוזר, אני מתקרבת ובדיוק כשאני עוברת מולו הוא מרים את העתון במהירות. מופתעת מהתנועה הפתאומית, העיניים שלי נמשכות למקום שבו היה העתון לפני שניה , אני לא מאמינה למה שרואות עיני, אברו זקור וחשוף לעיני. אני משפילה את עיני במהירות ומגבירה את צעדי, כמתעלמת. הלב שלי דופק. לא, לא מפחד, ממש לא, הוא דופק והולם מכעס, מרתיחה מיידית. אלא שכרגע אין לי זמן. אני לא יכולה להרשות לעצמי בשניה זו לעשות סצינות. הגננת העצבנית מחכה לי בפתח הגן. איכשהו אני מרגישה כבר קצת מיומנת, יש סדרי עדיפויות, עדיף לסיים את המפגש איתה. לא, אני לא מתכוונת לוותר לו לנבלה, לא לו ולא לאף אחד מבני מינו, אני תיכף ומיד אטפל בו. אחד מהם כבר יושב בזכותי בבית סוהר, הנה עוד אחד בדרך לשם..
הגעתי לגן מתנשפת. אחרי המנוול בגן-מאיר, קיצור הדרך במעלה המדרגות וכל הלחץ והמהירות, מה הפלא?. איכשהו מהבעות הפנים שלי בתוספת האויר ששאבתי בקול הבינה רוחמה הגננת שמשהו מיוחד קרה, הסברתי לה בקצרה וביקשתי שתיתן לי להתקשר בדחיפות למשטרה והיא מיד הסכימה.
המשכתי להתנשף על קו הטלפון עד שסוף סוף אחרי דקות ארוכות מדי נענתה יומנאית לקריאתי, אחרי שחזרתי שוב על הסיפור אמרתי: "תקשיבי, כדאי שתגידי לשוטרים שכשיגיעו בניידת, שיש פתח נוסף ליציאה מהגן בדיוק מול הספסל שהוא יושב, ממש לתוך רחוב רבנו תם, אז אני אחכה להם בקינג ג'ורג' אבל שאחד מהם יירד ויילך לחסום מיד את הפתח הזה, כדי שלא יברח משם".
אחזתי את הקטנצ'יק בידו והתחלתי שוב בהליכה מהירה בחזרה כשבפעם הזו אני עוקפת את הספסל שבו ישב משביל מקביל. התפללתי וקיוויתי שעדיין יושב שם ואכן יכולתי לראות מרחוק את הליפה מזדקפת מראשו.
הגעתי לפתח הגן בדיוק בזמן. הניידת עצרה כמה מטרים אחרי הפתח. שני שוטרים ירדו משני צידי הניידת. מהרתי לעברם כשאני מצביעה לאחד מהם על המשעול שמוביל לפתח המדובר. ובעודי אוחזת בידו של הקטנצ'יק הלכתי עם השוטר השני במהירות לתוך הגן ותוך שאני מסבירה לו בדיוק מה ארע ומצביעה לכיוון הספסל. באותו רגע הבחין הבחור בשוטר, קפץ מהספסל והתחיל במרוצה בדיוק לעבר הפתח שהזהרתי מפניו, כאילו תכנן מראש להשתמש בו בעת הצורך. השוטר כצפוי ארב לו ותפס אותו במרוצתו, הפיל אותו על הרצפה, ואזק את שתי ידיו. התבוננתי מרוצה בנעשה. השוטרים הרימו את הגבר, משתולל ומקלל ודחפו אותו לכיוון הניידת. אחד מהם פנה אילי וביקש ממני להצטרף למתן עדות. הסכמתי מיד ועליתי על הניידת עם בני הקטן. השוטר שלף מכיסו של הגבר תעודת זהות והחל משדר במכשיר הקשר את מספרה, תלה את המכשיר והתחיל נוסע. ישבתי עם הקטנצ'יק שלא הבין דבר מהנעשה במושב האחורי ולצידי השוטר מתשאל את החשוד. בדרך התחילו עולים קולות ממכשיר הקשר, השוטר הרים את המכשיר דיבר והקשיב, אחר הפנה את ראשו לאחור ואמר לי בהתפעלות: "נו ראית, בזכותך תפסנו אותו, אסיר מין נמלט מבית-שמש"
סיפור לגמרי אמיתי.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
