תומר והצעצועים האבודים
בכל לילה
כשתומר הולך לישון,
אחרי שאמא או אבא מספרים לו סיפור
ומכסים אותו בשמיכה
ונותנים לו נשיקת לילה-טוב
ומכבים את האור הגדול
ומדליקים את המנורה הקטנה
ונותנים לו עוד נשיקה
ויוצאים מהחדר,
תומר מתיישב במיטה, מוציא את הכרית מהציפית, סוגר את הציפית ומנער אותה. הוא אוהב להקשיב לקולות שמשמיעים החפצים שנמצאים בה. אחר כך הוא מכניס את ידו פנימה, לתוך הכרית, וממשש את החפצים. מחזיק בידו חפץ אחד, ועל פי המישוש מנסה לנחש מהו החפץ. אחרי שמרגיש שהוא כבר יודע, מוציא את החפץ ובודק אם ניחש נכון. בדרך כלל הוא מצליח. בציפית שלו יש כל פעם חפצים אחרים, שונים ומגוונים. שעון אדום מפלסטיק עם ציור של מיקימאוס, בובה של ספיידרמן בכחול ואדום עם קורים אמיתיים, מכונית שחורה וקטנה עם שלט, שכאשר מפעילים אותו המכונית נוסעת קדימה ואחורה. פזל קטן עם הרבה חלקים, שכשמרכיבים אותו מגלים תמונה של פו הדוב והחברים שלו. פעם אפילו מצא אבן יקרה ונוצצת, שכאשר החזיק אותה מול האור ראה בתוכה המון צבעים זוהרים.
החפצים לא שלו. אלו חפצים של ילדים אחרים שאיבדו אותם.
כל פעם כשחפץ הולך לילד לאיבוד, הוא מרחף באוויר ומגיע היישר לציפית של תומר.
ותומר מחבק אותם בשנתו ושומר עליהם עד הבוקר. הרבה פעמים החפצים מוצאים חן בעיניו והוא רוצה להשאיר אותם לעצמו, אבל הוא יודע שאסור ומתגבר. הוא גם יודע שיש לו משימה שהוא צריך לבצע.
המשימה שלו היא להחזיר לילדים את החפצים האבודים.
תומר אוהב מאוד את המשימה שלו וממלא אותה באהבה ובשמחה.
איך הוא יודע של מי החפץ? איך הוא יודע לאן להחזיר אותו?
יש לו שיטה מיוחדת. הוא מחזיק את החפץ בשתי הידיים, עוצם את העיניים ונושם נשימות עמוקות. ואז, מתוך החושך של העיניים העצומות מתגלה לו הדרך.
הדרך אל הילד של החפץ האבוד עוברת עליו בנעימים. הוא מקפץ בשמחה על השביל והשמש מחייכת אליו ומאירה לו את הדרך. ככה הוא הולך עד שהוא מגיע ליעדו.אז הוא מניח את החפץ על-יד הדלת ומסתתר מאחורי שיח, או עץ או גדר, ומחכה שהילד יבוא. וכשהדלת נפתחת והילד יוצא החוצה, תומר מתבונן בפנים המופתעות של הילד ורואה איך הוא מרים את החפץ ושמח למצוא אותו. הרגע הזה תמיד ממלא את הלב של תומר אושר גדול, ואחרי שהילד נכנס הביתה, תומר יוצא ממקום-מחבואו והולך לגן.
בוקר אחד, כשהיה תומר בדרכו להחזיר עוד חפץ, שמע לפתע קול מיוחד ונעים. הוא עצר והקשיב. הקול היה חדש לו. אף פעם לא שמע כמותו. הוא היה סקרן לגלות את מקור-הקול, והחל ללכת בעקבותיו. הוא הלך עד שהגיע לעץ גדול, שבגזע העבה שלו היה פעור חלל. תומר התקרב, וגילה שבתוך החלל נמצא טרול קטן, שיושב ולועס גבעול של פרח. תומר נפעם. הוא הכיר טרולים מהסיפורים והסרטים, אבל עכשיו זה טרול אמיתי!
"שלום" אמר תומר
"שלום גם לך" ענה הטרול והוציא את הגבעול מהפה.
הוא היה קטן מאוד, עם גוף כחול,שיער כתום שעמד כמו קוצים, ועיניים אדומות ובורקות.
"איך קוראים לך?" שאל תומר
"טוליפ" ענה הטרול
"אני תומר, ואני בן חמש והולך כבר לגן של גדולים"
"אני רואה אותך כל בוקר מקפץ כאן על השביל. לאן אתה הולך?"
"אני הולך להחזיר לילדים צעצועים שהם איבדו. כל פעם כשילד מאבד צעצוע, הצעצוע מגיע אלי למיטה ומתחבא בתוך הכרית, ובבוקר אני מחזיר אותו לילד שלו"
"איך אתה יודע של מי הצעצוע?"
"אני מחזיק את הצעצוע חזק ועוצם את העיניים, ואז אני מרגיש בלב לאן אני צריך ללכת"
"זה מאוד יפה מצידך. אתה מוצא חן בעייני. בוא נהיה חברים"
"תודה, גם אני רוצה."
"תגיד, כאן זה הבית שלך?"
"כן,אני גר כאן בגזע-העץ, אבל בעצם כל היער הוא כמו הבית שלי. רוצה לטייל איתי ביער?"
"בטח!" ענה תומר
טוליפ קפץ למטה והשניים יצאו להרפתקה.
הם טיילו להם בשמחה, מתבוננים בעשב הצומח, בפרחים הצבעוניים, שמים לב להבדלים ביניהם, מריחים את הריחות, ועוצרים כדי להתבונן בחרקים המעניינים שפסעו להם באיטיות בין העשבים.
פתאום עצר תומר ופלט קריאת: "וואו"!
"מה קרה"? שאל טוליפ
"המשימה שלי! אני צריך להחזיר לילדים את הצעצועים"
"אני יכול לבוא איתך"? שאל טוליפ
"בטח" ענה תומר
הם חזרו לגזע החלול, לקחו משם את ציפית-הצעצועים ויצאו לדרך.
אחרי שהחזירו לכל הילדים את האבידות שלהם, אמר טוליפ לתומר: "זה ממש נפלא מה שאתה עושה. אתה גורם אושר לכל-כך הרבה ילדים. אני שמח שפגשתי אותך ושאנחנו חברים"
"גם אני שמח" אמר תומר. "אני צריך ללכת עכשיו לגן"
"ואני אחזור ליער שלי"
"תבוא לבקר אותי שוב"? שאל טוליפ
"כל בוקר מתי שאני ילך למשימה שלי אני יבקר אותך, ותוכל לבוא איתי מתי שתרצה"
"יופי! אז אני הולך עכשיו. ביי"
"ביי"
*כל הזכויות שמורות ל*אלה*-דבורה צדוק
