בקצב הוולס

גם הבוקר הזה התחיל כרגיל.

השעון המעורר צלצל ב- 05:00. קמתי, ועדיין חושך.

לקחתי את בגדי הספורט שלי, בלי להדליק אור כדי שבעלי ימשיך לישון.

המחשבות עדיין בסופו של חלום שהפסיק עם צילצול השעון.

הכול אוטומטי - שותה שלוק מיץ אלוורה, שלוק מים, מצחצחת שיניים, שוטפת פנים עם מי קרח,

בוקר טוב לכולם, נגמר חלום הלילה.

בגדי ספורט עלי, סרט סופג על היד, נוסף על המצח. כבתי את האור בכניסה אותו השארתי לילה קודם.

"שפיצי, תחזרי לישון"  קראתי לעבר כלבתי שדחפה את חוטמה מחוץ לדלת חדרי לבדוק את השטח, ויצאתי החוצה נועלת את דלת הבית.

אני אוהבת לנשום את האוויר של שעות הבוקר, להרגיש את הקסם של הרחוב החשוך עדיין . הכל ריק, אבל לא בדיוק. חתול מנמנם על גג האוטו של השכנים, רק אוזנו זזה כשעברתי לידו. רכב בודד עבור ברחוב, חוזר כנראה מבילוי מאוחר, רכש ציפורים היודעות שבוקר הגיע אף שהאור טרם הפציע.

חמש דקות ואני בפאתי העיר במסלול ההליכה הרגיל שלי, בין פרדסים בהם טרם נגע  הבטון.  מראה הצמחייה, הפרחים ופרי ההדר, אני נושמת קוקטייל מדהים של יערת הדבש, יסמין ולילך.

אחת, שתיים, שלוש קל ללכת, קל לנשום.

אנרגיות חיוביות של בוקר, רוח קרירה מלטפת אותי והיא תעזור לי להתמודד עם יום עמוס בעבודה, לחצים ומחשבות.

יהיה יום חם ולח מאד שמעתי אתמול בתחזית: סוף אוגוסט במזרח התיכון.  

בשעה 06:00 אני נכנסת הביתה. מקלחת, טיפול פנים, את הקפה כבר אשתה בעבודה , אין זמן לשבת. אחת שתיים שלוש, בקצב הוולס.

גבינה ויוגורט על השולחן לבעלי, "שמיק". אוכל ומים לכלבה, "פלוך". הכול מחושב, אחת שתיים שלוש.

"איזה אבא טמבל!" מכריז בעלי מעל העיתון שהוא חלק מארוחת הבוקר שלו.

"מה?" שאלתי מהמטבח בין מחשבה למחשבה

"לקח את הבן שלו לדוג במקום "שקט", איפה את חושבת?"

"שטח צבאי" זרקתי ישר, מה שלא חסר לי זה דמיון כמו של אלזה החכמה

"נכון, לשטח אש, איך ניחשת? הילד חטף כדור בתחת..."

צחקתי ואיכשהו פתאום התעוררתי. ילדים!! מה אני צריכה לעשות עבורם היום?

אחת שתיים שלוש, הידיים תחת הברז שוטפות תפוחי עץ ואני חושבת.

הזמנתי היום נופש עבור הבן והאחיין שלו שהגיע לביקור בארץ אחרי שהם לא התראו 5 שנים. "שמעת שהחברה של הבן שלנו מפליגה עם חברות לחופשה בחו"ל לפי המלצתו והוא בכלל נוסע עם האחיין שלו לנופש באילת..."

אין לי זכות לדבר וללמד אחרים, לא ניתן להעביר ידע ושלושים שנות ניסיון חיים. כל אחד צריך לחיות את החיים שלו ולספוג בעצמו את המכות.

הוא בן 22 ועומד להשתחרר מהצבא. יום אחד, קרוב מאד, הוא ירצה לנסוע לטייל ולחפש את עצמו, היא תצטרך לתת לו ללכת, ואם מה שיש ביניהם רציני הוא יחזור. אם לא , זה הגורל.

אבל אנחנו הנשים לא יכולות לקבל דברים כאלו בשקט, במיוחד נשים צעירות שעדיין לא עברו הרבה בחיים.

"אתה יודע" פניתי לבעלי, נעמדת בפתח המטבח "ראיתי פעם סרט רוסי משנות ה- 70, רומנטי מאד. מסופר על אסטוניה, כפר ליד העיר הגדולה. אישה צעירה, מגיעה לביקור אצל גיסתה. על אף גילה הצעיר האישה היא אלמנה עם שני ילדים. בעלה, שהיה טייס מטוסי ניסויי, נהרג בהתרסקות מטוס. שנים עברו והיא נשארה ללא בן זוג.

בעת ששהתה אצל גיסתה היא נהגה לבוא לגן משחקים קטנטן בחורשה הסמוכה לבית. גן מקסים בין עצים אלון ענקיים וקרוב לאגם. הילדים שלה שיחקו עם חברים והיא התנדנדה על נדנדה, חושבת וחולמת על כל שעבר בחייה.

הנדנה הייתה עולה ויורדת, זיכרונות רצים, כמו בחיים , עלה ורד, למעלה למטה, אחת שתיים שלוש, בקצב הוולס. המבט על העצים והאגם מלמעלה הוא שונה מאותו מבט מלמטה, מפני שזווית הראיה היא אחרת.

גבר מסוים , שגם בא לבקר קרובי משפחה באותו הכפר, הבחין באישה הצעירה והיפה ולאחר מספר ימים כשאזר אומץ, התקרב אליה והתחיל לדבר עימה. ככה זה המשיך תקופה מסוימת  ובין השניים נרקמה ידידות, הם היו מדברים , מטיילים ביער ולרגלי האגם, וילדיה היו מצטרפים גם כן.

אותו הגבר , אגב, גם כן היה טייס ובכלל היו הרבה דברים משותפים בינו לבין בעלה המנוח, המראה, הדיבור, החיוך.

הם מעולם לא דיברו על רגשות, אבל יומיים לפני שהסתיימה חופשתו הוא הגיע עם זר פרחים וסיפר מה לה את שליבו חש כלפיה.

הוא ביקש רק פרטים כדי שיוכל להתקשר אליה ולשלוח לה מכתבים, הוא קיווה שיוכלו להיפגש גם אחרי שיחזרו כל אחד לביתו שבעיר. הוא לא ביקש שתשיב לו מייד, ואמר שלמחרת בערב ימתין באותו מקום בו נפגשו לראשונה, בנדנדה, כדי לשמוע מה היא החליטה.

האישה לא הצליחה להירדם כל הלילה, היא הרגישה שהיא מתאהבת בגבר, אבל לא יכלה לשים מאחוריה את עברה ואת זיכרון בעלה המנוח, אותו אהבה כל כך.

גיסתה הייתה אישה מבוגרת ולמודת ניסיון, שהתאלמנה בתקופת מלחמת העולם השנייה, וחייה לבד שנים רבות מאז. היא ראתה מהצד את מערכת היחסים הנרקמת ולא אמרה על כך דבר.

לאחר ארוחת הבוקר יום למחרת, היא ראתה שהאישה הצעירה לא נגעה כלל באוכל, והבינה מה עובר בראשה וליבה. היא חיכתה שהילדים יצאו לשחק בחוץ, ואמרה לאישה הצעירה:

"הקשיבי, אני עברתי את מה שאת עוברת אבל נשארתי לבד. אצלנו במשפחה הזקנים היו אומרים "בן אדם נולד פעם אחת, מתחתן פעם אחת, והולך לעולמו פעם אחת.."  אמרה, ולא הוסיפה עוד.

באותו הערב כשהגבר בא לפגוש את גורלו, הנדנה הייתה ריקה ורק רוח חזקה של ערב באוגוסט אירופאי, נידנדה את הנדנדה, למעלה למטה, אחת שתיים שלוש, בקצב הוולס.

"בחיים המודרניים זה כבר לא אקטואלי, כן?" שאלתי את בעלי

הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר "כשאת מספרת משהו את מתפזרת לכל כך הרבה דמויות משנה וכל כך הרבה פרטים קטנים, לפעמים מספיק רק התמצית, העיקר"

יש לי ניסיון חיים, אז לא נפגעתי

"צודק" עניתי.

אני תמיד מתפזרת להרבה דמויות והרבה פרטים. רציתי לשנות את עצמי, הלכתי ללמוד הנדסת בניין, והיום אני מהנדסת, אבל עם המון דמויות משנה בראש.

אני לא סופרת מקצועית. פעם שמעתי שכל סופר, לפני שיכול להתחיל לכתוב, צריך ללמוד מקצוע  וללמוד על החיים. היום כבר יש לי את שניהם.

אני הייתי על הנדנדה, גם למעלה וגם למטה, וגם אני איבדתי וויתרתי.  הגברים לא אוהבים דמויות משנה, רוצים רק את התמצית, העיקר, וזה לא תמיד טוב, לא תמיד מספיק.

"אישה" עניתי לבעלי "בזכות הדמיון שלה, בזכות הראיה השונה, הכניסה לפרטים ולדמויות משנה, לא תפספס את שאתם, הגברים, לא יודעים לקחת בחשבון"

לקחתי את תיק היד שלי , ויצאתי מהדירה, אחת שתיים שלוש, בקצב הוולס.

ובמעלית חשבתי, מה שהכי חשוב בחיים זה לדעת לרדת מהנדנדה, לתת לסחרחורת לעבור, ולהמשיך הלאה, שלם עם ההחלטה שקיבלת.

אחת שתיים שלוש, בקצב הוולס.