"נאור, הגיע הזמן לזריקה שלך"
"ל...ל...לא...ר..רו...רוצה........"
"נאור חמוד אתה יודע שאין ברירה. בוא, אני אעזור לך להתיישב"
"ל...ל...לא...לא..."
"למה אנחנו צריכים לעבור על זה כל פעם? נאור, קדימה. אין לי הרבה זמן."
"ת...תני....לי...כ....כד...כדור..."
"נאור, כבר אמרתי לך היום בבוקר, אתמול בלילה, שלשום בצהריים ובפעם הראשונה שנכנסת הנה- אין כדורים!! זאת תרופה שבאה רק בזריקות חמוד..."
נאור מסתכל על האחות המטפלת במבט משתומם, ושותק.
למה הם תמיד מתלבשים בלבן? זה מכאיב לי לעיניים....זה מכאיב גם לו לעיניים...
"הנה... נכון שזה לא היה כלכך נורא?? עכשיו תגמור את תפילת הבוקר שלך, ותבוא לשבת בגינה. היום זה יום המבקרים!!"
...................
נהדר.
היא מנגבת דמעה וחוזרת להביט בדוקטור.
"אתה בטוח??"
"אני בטוח גברתי.אבל אני מבטיח לך את הטיפול הכי נכון בשבילו."
"ו...והוא יירפא? זאת אומרת... הוא ייצא מזה?"
הוא נאנח. "קשה לי להגיד. הכל תלוי בנאור עכשיו." הוא מחייך אליו את החיוך הכי מבויים שנאור ראה בחייו.
אפילו לו אין חיוכים כאלה. כשהוא מעצבן אותו נורא, יש לו את החיוכים שאפשר להתפקע מהם.
"מתי אתה חושב שהוא ייצא משם??" היא לא מרפה. מתקשה לעכל.
"שוב, קשה לי להגיד כרגע. אבל יש עוד דרך ארוכה לפנינו..."
היא מתיישבת, ומסתכלת בעייניו הכחולות, עמומות המבט.
"דוקטור, אני מתחננת...." היא משפילה מבט. הוא שם יד חמימה על כתפה, מנחמת.
"גברתי, אני מבטיח לך. הוא יהיה בסדר. בסופו של דבר"
"דוקטור, רק תדאג שהוא יתפלל כל בוקר. בסדר??"
"בסדר."
צרחה.
אורות אדומים.
מלמולים שקטים. מלמולים כואבים. חזקים. קרובים.
ערפול.
כאב.
נשימה. מחנק.
כאב.
"נאורוש? נאורוש? שלמה הוא התעורר!!!! בוא, בוא מהר!! נאורוש? אתה שומע אותי חמוד?"
אני בגן- עדן?
לא.
אז איפה אני?
אתה בבית חולים...
מי זאת? אמא?
כן.
היא גם מתה??
לא.
אז איך...
אתה לא הצלחת.
אתה צוחק.
לא.
אני לא מאמין. ידעתי שלא הייתי צריך להקשיב לך...
לא נכון....
אל תגיד לי לא נכון!! של מי היה הרעיון הזה תגיד לי?? של מי?? שלי בטח לא!
אני יודע, אני מצטער. אני..
לא!!! לא!!! אני לא רוצה לשמוע אותך יותר!!! תעזוב אותי!!! צא מפה!!!!!
אבל נאור, תקשיב לי...
לא!!!! הקשבתי לך כבר מספיק!!!! ותראה מה קרה!!!!!!
אני יודע...אני פשוט...
תתתצצצצצצאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!
אתה לא יכול להפטר ממני נאורי...
אני יכול!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אתה לא.....אתה לא.....אתה תראה שלא...
"אחות!!!! אחות!!!! מה קורה לו???? אחווווותת!!!"
"הוא מפרכס!!! שמישהו יוציא את ההורים מפה!! תנו לו 250 מ"ג הרפיום..."
ערפול.
כאב.
הזייה.
שלוש דפיקות.
"נאורוש?"
"כי מפה."
"נאורוש נו..."
"לא שמעת אותי?"
הדלת נפתחת.
"למה אתה סגור פה בחושך נאורוש? זה לא בריא!! אפשר להשתגע!! תראה איזה שמש יש בחוץ!" פותחת את החלון.
"אמא תצאי."
"נאורי למה אתה ככה? אני לא יודעת מה קורה לך בזמן האחרון...."
"ואל תקראי לי נאורי."
"אוף נאורוש....מה יהיה הסוף איתך?"
"אל תדאגי. יהיה סוף." מלמל בשקט.
"התפללת היום?"
"כן." שיקר.
"יופי נאורוש." נושקת לו. "לפחות הקטע הזה עבר לך."
יוצאת מהחדר. "תסגרי את הדלת!!!". סוגרת.
היא הלכה?
כן.
יופי.
טוב. אז הבנת את התוכנית או שנעבור עליה שוב?
לא. אני חושב שהבנתי.
יופי. עכשיו רק צריך לדאוג לכדורי שינה........
הוא נכנס לחדר בטריקת דלת.
נאורי? מה קרה?
כלום.
הוא צעק עלייך שוב?
כן.
הוא הרביץ לך?
כן.
למה? כי לא התפללת?
לא. כן. לא יודע. אולי.
לא נורא נאורי. אנחנו נשים לזה סוף.
אני לא יכול יותר..
אל תדאג נאורי. אתה זוכר מה אמרנו נכון?
כן.
מה?
'אם אתה רוצה את הקשת בענן, אתה צריך לסבול גם את הגשם.'
יפה. אתה לא מרים לי פה ידיים נכון?
לא.
טוב. עכשיו תפסיק לבכות. תנגב את הדמעות. תתיישב. תתיישב כמו שלימדתי אותך. כן, ככה, עם הגב זקוף. עכשיו, בוא אני אספר לך חדשות טובות. יש לי תוכנית....
הוא בוכה בלי הפסקה. בוכה ובוכה...בוכה כלכך חזק.
נאורי תפסיק לבכות.
לא רוצה.
נאורי.
מה?
תפסיק לבכות!!!
אמא, תעזבי אותי.
זה לא אמא.
הוא מרים את מבטו. מי זה? איפה אתה?
נאורי. זה אני.
מי זה? מי שם?
הוא צוחק. נאורי. אל תנסה לחפש אותי. אתה לא יכול לראות אותי. רק לשמוע אותי...
מה?
נאורי. אני זה אתה.
אני לא מבין...
זה בסדר...יש לך עוד זמן נאורי. עכשיו, תספר לי למה אתה בוכה.
זה...זה...
זה הוא נכון?
כן.
אמא לא הייתה צריכה להתחתן איתו.
נכון!!!
עכשיו אי אפשר לדעת מתי הוא יעשה את זה שוב...
נכון...
ואי אפשר לספר לאמא. היא תתרגז ותקרא לך שקרן. היא אוהבת אותו...
אני יודע!!!!!
נאורי, אל תבכה. אל תדאג. אני אעזור לך....
לא נכון... אין לי מה לעשות..
נאורי, נאורי. אל תדאג. רק תסמוך עליי...
למה לי?
כי אני היחידי שמבין אותך. שמכיר אותך. הרי...אני זה אתה! תסמוך עליי נאורי. רק תפסיק לבכות...בבקשה תפסיק... אני לא יכול לראות אותך ככה...
בסדר.
"נאורוש!! נאורוש!!"
"כן, אמא?"
"בוא נאורוש. יש לי חדשות נפלאות!!"
"מה??"
"אני ושמואל מתחתנים!!"
"מה!"
"כן, אני יודעת שזה מפתיע, גם אותי! אבל הוא כלכך רצה וביקש, והוא אוהב אותי והוא איש טוב, וגם אני אוהבת אותו.
"סוף סוף יהיה לך אבא כמו שתמיד רצית!!"
"אבל...אבל יש לי אבא!!!"
"נכון נאורוש אני יודעת, אני יודעת...אבל עברו כבר 12 שנה. אנחנו צריכים גבר בבית..."
"אמא...אני לא מאמין שאת ככה..."
"נאורוש נאורוש די! זאת ההחלטה שלי וזה סופי. אל תדאג...אני יודעת שאתה חושש עכשיו, אבל זה יהיה כלכך נפלא עם גבר בבית...הו נאורוש!!! נהיה כמו משפחה נורמלית סוף סוף!!!"
"אבל...אנחנו משפחה נורמלית..."
"אויש מספיק נאורוש. אתה תראה שיהיה טוב. סיימת את התפילות שלך להיום??"
"כן."
"יופי נאורי. אההה... נאורוש."
